בפרשתנו מספר משה לבני ישראל שהוא התחנן אל ה', אחת הייתה בקשתו לזכות להיכנס לארץ הקודש, "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה"...
רש"י מציין על אתר "אין ואתחנן אלא לשון חנון" "מתנת חינם", ומוסיף רש"י שמשה (בתוך שאר הצדיקים) היה יכול לתבוע מהקב"ה בדין להיכנס לארץ, כתשלום על מצוותיו הרבים שעשה, אך הוא ביקש "מתנת חינם".
אפשר בהחלט להבין מדוע משה רבינו יכול לתבוע בדין להיכנס לארץ, הרי הוא צדיק גדול. כמה הוא סבל על היותו מנהיג של עם ישראל "עם קשה עורף", כמה טרוניות השפלות והפגנות הוא ספג, אפילו מינו עגל במקומו, בהמשך זה קרח ושות' המתאוננים, המרגלים, ועוד ועוד. כמה אפשר? ומשה ממשיך לסחוב את עם ישראל "כאשר ישא האומן את היונק". מגיע לו להיכנס לארץ.
(גם ה"חטא" שלו שהכה בסלע במי מריבה הוא לא כזה "חטא", שהרי אמנם ה' אמר לו "דבר אל הסלע", אך משה אכן דיבר בהתחלה והסלע לא הוציא מים, ומספר לנו רש"י שהסלע המקורית של מרים הלכה למקום אחר ובמקומה באה סלע אחרת: וכי מנין לו למשה לדעת שהסלע מהלכת? והדברים עתיקים, ואכמ"ל).
אך כאן עולה ומזדקרת לה שאלה רבתי:
למה משה רבינו רצה "מתנת חינם"?
הרי הוא לא היה "נהנתן", כפי שהוא מעיד על עצמו (בפרשת קרח) "לא חמור אחד מהם נשאתי", אז למה כאן הוא מצפה למתנת חינם?
ידוע שכל המצוות שהקב"ה נתן לנו כי הוא רצה שנזכה לחיי העוה"ב בזכות ולא בחסד. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"
וכאן משה רבינו טוען בדיוק להיפך:
אני רוצה להיכנס לארץ בחסד ולא בדין, מתנת חינם מהקב"ה.
מה העניין בזה?
והנה תמצית הביאור ע"פ דרכו של בעל התניא (לקו"ת פ' ואתחנן):
שני אופנים (רובדים) יש בקשר שלנו - בני ישראל - עם הקב"ה.
האופן הראשון הוא בבחי' "תן לי ואתן לך", יהודי עושה עיסקה (סחר-מכר) עם הקב"ה, אני אתן צדקה ואתה תתן לי שפע. אתה נתת לי חיים ואני אעשה מצוות בתמורה. וכן הלאה על זו הדרך.
האופן השני הוא שהקב"ה נותן לנו שפע כי הוא אוהב אותנו, ואנחנו מקיימים מצוות כי אנחנו אוהבים אותו. זהו קשר פנימי יותר, קשר לא אינטרסנטי.
קשר זה - השני - נקרא "אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה).
ישנו שפע שמגיע מלמעלה לאחר שהאדם התחתון התעורר מלמטה לעבודת ה'. זהו מעין סחר-מכר עם הקב"ה, אנחנו עובדים אצלו ומקיימים מצוותיו והוא נותן לנו בתמורה אוכל וחיים, זה נקרא "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה).
אך יש קשר עמוק יותר עם הקב"ה, קשר פנימי של אהבת חינם, הקב"ה נותן לנו סתם כך כי הוא אוהב אותנו, הקב"ה מתעורר מעצמו לתת לנו בלי קשר למצוות שעשינו או שלא עשינו.
כך היה במצרים, בני ישראל היו משוקעים במ"ט שערי טומאה, ובכ"ז הקב"ה הוציא אותנו.
למה? ככה! כי הוא אוהב אותנו בחינם. (כמו אבא שאוהב את ילדיו גם אם חלילה התנהגו לא יפה).
וזה עומק בקשתו של משה רבינו:
"ה' אלקים אתה החילות (התחלת) להראות את עבדך... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה..."
כלומר: הרי אתה הקב"ה אוהב אותנו, ולכן למרות שלא היינו ראויים לצאת ממצרים, בכ"ז אתה התחלת מיוזמתך להראות לנו את כל הנסים והוצאתנו ממצרים. על בסיס "אהבה עצמית" זו אני פונה אליך ומבקש להיכנס לארץ - הארמון שלך - ולשרת אותך, לקיים מצוותיך (מצוות התלויות בארץ) באהבה.