הגלות השנה צורבת וכואבת מתמיד: כבר אי אפשר להתאסף ברוב קהל ברחבת הכותל, להתרפק על שריד בית מקדשנו ולבכות על החורבן. הגבלות משתתפי תפילות בבתי הכנסת לא השתנתה אפילו לקראת היום הכואב ביותר עבור העם היהודי.
עם כל הכאב והצער, אנחנו הרי מאמינים בני מאמינים, ויודעים גם יודעים שאין מקרה בעולם כלל והכל מאתו יתברך. הוא שברוב חטאינו הגלה אותנו אז מבית מקדשנו והוא ששולח אלינו בימים אלו את הקורונה והגבלותיה, הוא שהגלה אותנו מהכותל ובתי כנסיות וברוב רחמיו החזיר אותנו אך במתכונת מצומצמת .
נראה שהיושב במרומים מבקש מאיתנו חשבון נפש בעניין. היחס של שאר החברה הישראלית להגבלות יכול אולי להאיר את הכיוון בו נדרש חשבון הנפש. מדוע אין מוחים על ההגבלות בכלל החברה כמו שמוחים על הגבלות אחרות? בית הכנסת אמור להיות מקדש מעט וככזה אמור להיות הבית הרוחני של כל יהודי כמו שבית המקדש היה המגדלור של כל העם היהודי ואף אור לגויים. אז למה אין הרבה שמוחים?
האומנם אנו זוכרים את זה ומתנהגים בהתאם או שמא תפסנו בעלות על בתי הכנסיות ומי שלא נראה לנו ראוי מספיק, אינו מתקבל בהם בברכה? בעיקר בולט הדבר בשבתות בערים מעורבות: מתחזקים בתחילת הדרך, משפחות חילוניות שבאות לחגוג בשבת חתן, מסורתיים שרוצים להראות את בית הכנסת לילדיהם ולחוות איתם תפילת חג למרות שאינם יודעים היכן אוחזים בסידור.
האם אנו באמת רואים בבית הכנסת בית רוחני עבורם באותה מידה שהוא עבורנו או שמא הם חלילה מהווים מטרד? בורים שאינם מבינים מימינם ומשמאלם ביהדות שרק מפריעים?
אבל גם בערים חרדיות, האם השונה מתקבל בברכה בבתי הכנסת? במהלך השנים הראשונות שלי בתשובה יצא לי לעשות שבת בעיר התורה והחסידות. אחת הסיבות העיקריות שזו היתה שבת ראשונה ואחרונה שם, היתה היחס העויין בבית הכנסת. בתמימותי רציתי כבכל שבת ללכת עם בעלי לבית הכנסת. המארחת נהגה להתפלל בבית ואני הצטרפתי אל בעלי והמארחים ונפרדנו ליד עזרת הנשים.
מיד עם הכניסה החלו המבטים החוקרים שתוך שניות ספורות הבינו שאינני משלהם. מבטים עוינים ננעצו בי לאורך התפילה וקריאת התורה. כמובן שכששאלתי בהתחלה היכן אוחזים בתפילה נתקלתי בחוסר סבלנות מופגן. כ"כ כמהתי לטיפה של מאור פנים וקבלה באותה תפילת שבת.
כששמענו בהמשך במהלך סעודת השבת מהמארחים שהשבת גם הרב אדלשטיין זצ"ל והרבנית מינה נמצאים בעיר במהלך השבת מיד שאלנו היכן הם מתארחים כדי לבקר במהלך אחר הצהריים. התגעגענו לאור ולחמימות של רמת השרון של בית אדלשטיין.
במהלך הישיבה המשמחת איתם נכנס אברך לשוחח עם הרב זצ"ל. הוא הציץ בנו ועל פניו היתה אותה ארשת של מי שראה בנו אחרים שאינם ראויים. ברגישותו הרבה, הרב זצ"ל הבחין בכך מיד ואמר "זכית זכות גדולה שבאת אלי דווקא עכשיו כי עכשיו יש לך זכות והזדמנות להכיר חוזרים בתשובה יקרים מאוד. שניהם באו מבתים כשרים וישרים והנה זכו לחזור בתשובה ולהקים בית כשר למהדרין מן המהדרין. בוא שב תכיר אותם ואח"כ נדבר שנינו..."
הוי רבי יעקב, כמה מתוקות ומאירות היו פניך תמיד לכל יהודי!!! כמה נפשות קירבת לעולם התורה בזכות אהבת ישראל הנדירה שלך....
שנים עברו מאותה שבת. אני זכיתי להיות מוגנת בעיר שלי ובבית הכנסת שלי אך למרבית הצער עדיין לא כל יהודי באשר הוא יהודי מתקבל בברכה בכל בית כנסת.
למרבית הכאב לפני מס' חודשים אחד האורחים בבר המצווה של בני בכורי נ"י, זכה לקבלת פנים צורבת במיוחד: במהלך הקידוש ניגש אחד האורחים לאורח אחר שגלוי וידוע לכל שהוא חבר יקר של המשפחה ובמקרה גם פעיל שמאל ידוע בעיר, ובעזות פנים בלתי נתפסת הטיח בו לפני כולם "מה אתה עושה פה? אתה מהשמאל. אתה שונא בתי כנסת ושונא את הדת. למה באת?"....רציתי לענות שהוא אורח רצוי לא פחות ממנו אם לא יותר, ולשאול מי שמו לקבוע מי ראוי להיכנס לביתו של השם יתברך ומי לא אך האורח הקדים אותי וענה לו במקומי בשלווה ובאצילות "אני ממש לא נגד הדת ואני לא שונא בתי כנסת אבל אני נגד כפייה דתית ויש הבדל גדול בין הדברים...."
בתוך הכאב הנורא על חורבן בית מקדשנו הגיע הזמן שנזכור שהשם יתברך יבנה עבור כולנו את בית המקדש רק כשנזכה להיות מסוגלים לאהוב אהבת חינם את כלל ישראל.
כשנשאל פעם מרן הגר"י אדלשטיין זצ"ל איך אפשר לזכות להיות כמוהו כ"כ גדול בתורה, ענה הרב זצ"ל: "כשתהיה מסוגל כמוני לאהוב כל יהודי ויהודי כאילו הוא אחיך עצמך ובשרך, תוכל להיות גדול בתורה כמוני".
הלואי ונזכה לדבוק באהבת ישראל קדושה זו ובינתיים אולי נתחיל להתאמן בהארת פנים לכל יהודי המגיע לבית הכנסת / למקדש המעט שנותר לנו?
אולי אז לא רק שבתי הכנסת יחזרו למתכונתם ותפארתם הרגילה אלא שאז נזכה סוף סוף לשמוע שופרו של משיח ולעלות לרגל כולנו עם אחד בלב אחד לבית המקדש השלישי?