לפני הנחיות משרד הבריאות, על מנת למזער את הסיכון מהידבקות בנגיף הקורונה, יש לשטוף את הידיים בתדירות גבוהה, עם סבון - דבר האסור הלכתית ביום צום תשעה באב. מה הדין השנה?
הגאון רבי אשר וייס, דן בנושא בישעורו השבועי ופסק להקל - למרות טענת המחמירים כי ניתן להסתפק בחיטוי באמצעות אלכוג'ל.
"הנה מבואר בשו"ע (תקנ"ד ס"ט) דאין איסור אלא ברחיצת תענוג אבל אם היו ידיו מלוכלות בטיט ובצואה מותר לרחוץ, ועוד מבואר (שם סי"א) דאם יש לפלוף על גבי עיניו מותר לרוחצו במים כדי להעבירו דלא גרע ממי שידיו מלוכלכות בטיט ובצואה, הרי דלאו דוקא להעביר זוהמא התירו, אלא גם לכל צורך רפואי.
וגדולה מזו כתב המשנה ברורה (שם סקי"א) דמי שהוא איסטניס וצריך לקנח פניו במים כדי שתהא דעתו מיושבת עליו מותר לו, ובשער הציון (ס"ק כ"ז) הביא כן מהבית יוסף בשם הרא"ש והטור שכתבו כן לגבי יוה"כ, וק"ו לתשעה באב. ולגבי יוה"כ נחלקו בזה הפוסקים כמבואר בהל' יוה"כ (סימן תרי"ג), אך לגבי תשעה באב הכריע המשנה ברורה להתירא.
ועיין עוד (שם סי"ז) דהבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרחצן במים, וכל זה משום שלא אסרו אלא רחיצת תענוג.
ואם בכל אלה התירו אף שאין בהם שמץ סכנה, ואף לא חשש מחלה, אלא נוחות בעלמא כיון שאינם לשם תענוג, ק"ו בנידון דידן שמדובר בחשש סכנה. ואין נפק"מ בסיכוי ההידבקות אם לא ישטוף ידיו, דמ"מ ברור ופשוט שמן הראוי לשטוף ידיו בסבון בכל פעם שיש חשש שנגע במשטחים שיש בהם חשש הידבקות, וכיון שבמניעת סכנה עסקינן ולא ברחיצת תענוג, יש להקל.
ואין לדחות שבידו לחטא ידיו באלכו-ג'ל, מחדא ותרי טעמי:
א. כל המומחים קובעים שהשטיפה במים וסבון יעיל הרבה יותר מהחיטוי באלכו-ג'ל, ורק במקום שאי אפשר לשטוף בסבון ממליצים לחטא בחומר אלכוהולי, וכיון שכן שוב אין זה רחיצת תענוג.
ב. הלא גם באלכו-ג'ל יש לדון אם יש בזה חשש סיכה, אלא שמקילים משום שאינה סיכת תענוג. וא"כ נראה להקל לשטוף ידיו בסבון, שזו הדרך הנאותה והיעילה למנוע חשש הידבקות.
וידעתי שיש לדון ולחלק בין חיטוי באלכו-ג'ל, שבעצם אינו סיכת תענוג, שאינו מעדן את העור כעיקר איסור סיכה אלא אדרבה פוגם בעור, משא"כ בשטיפת ידים עם סבון, שלולי חשש מחלה ודאי יש בזה רחיצת תענוג, אך מ"מ נראה עיקר להקל בזה כמבואר.
קריאת התורה במלונית בתשעה באב
בהמשך שיעורו, דן הגר"א וייס בשאלה האם חולי קורונה הנמצאים במלוניות, ואף אחד לא צם שם, האם עליהם לקרוא בתורה. הרב מבאר שמדובר במחלוקת בין היחתם סופר והגאון רבי עקיבא אייגר.
אחרי דיון הלכתי בנימוקיהם של גדולי עולם, כותב ר' אשר, "ולכאורה היה נראה דיש להחמיר ולא לברך על הקריאה, דהלא ספק ברכות לקולא, אך באמת נראה דהלכה כהחתם סופר מתרי ותלת טעמי:
א. בתשובת החתם סופר מבואר שלאחר שהסכימו עמו גדולי הת"ח שבעירו כך עשה, הרי שיש בידינו מעשה רב ולא רק הוראה בלבד.
ב. כדברי החתם סופר פסקו גם הגר"ש קלוגר בשו"ת שנות חיים (סימן שמ"ב) והערוך השלחן (סימן תקס"ו סעיף י"א), ואף הם היו מגדולי הפוסקים לדורותיהם.
ג. החתם סופר פירש דבריו במילתא דמסתברא, משא"כ הגרעק"א שלא שלל את סברות החתם סופר, אלא שמכלל הן אתה שומע לאו, ולפיכך לענ"ד יש משקל יתר בדברי החתם סופר כנגד המשקל הסגולי שיש בדברי הגרעק"א, כך נראה לענ"ד.
ד. הלא אף לגבי תענית בה"ב נחלקו אם בדיעבד הוי ברכה לבטלה, או שמא כל הלכה זו אינה אלא לכתחלה, עיין שו"ת הגרעק"א (תניינא סימן א') שדן במי שאינו מתענה ונקרא לעלות לתורה בקריאה של הרב האם יעלה או לא. ועיין עוד במשנה ברורה (סימן תקס"ו ס"ק כ"א)".
ולכן פוסק רבי אשר וייס, "ומשום כל זה נראה שיקראו בתורה ויעלו ויברכו".