את השאלה שבכותרת נשאלתי כשנכנסתי לתא חשוך ואפל. לא ראיתי את מי שפנתה אלי. רק שמעתי אותה. "על לשון הרע", מלמלתי. "אני יושבת על לשון הרע, אבל זה לא באשמתי" וכולם צחקו ואמרו, "לא באשמתי, לא באשמתי, לא באשמתי" והתעוררתי בבהלה.
ביום למחרת הלכתי עם אמא לקנות כיסא משרדי, בכדי שאוכל להכין שיעורי בית בחדרי כמו בן אדם. נציג המכירות של החנות שאל אותי בנחמדות פלסטיקית, "על מה את יושבת, נסיכה?" ואני לרגע הסתכלתי עליו כאילו הוא נפל מהשמים. למה כולם קוראים לי נסיכה פתאום? ומי סיפר לו שאני מדברת לשון הרע? הראש היה מבולבל.
אט אט הבנתי שזה בסך הכול צירוף מקרים מוזר.
לבינתיים, אמא ענתה במקומי ואמרה לו שזה בדיוק העניין, שלנסיכה אין על מה לשבת ולכן אנחנו מחפשות כיסא טוב עם משענת בריאה, כדי שהילדה לא תסבול מכאבי גב כשהיא מכינה שיעורים ולומדת למבחנים. חסדי השם.
הוא הראה לנו המון כסאות מסוגים שונים, עם אפשרויות שונות. יש כסאות שאפשר להגביה ולהנמיך (כמו ציפיות, גיחכתי). יש כסאות שניתן לסדר את המשענת קדימה ואחורה (כמו בתפילה, הרהרתי). יש כסאות עם גלגלים שאיתם אפשר לטייל בכל הבית (כמו כיסא גלגלים, מלמלתי).
ניסיתי את כולם ומרוב כסאות כבר לא ידעתי מה נוח לי ומה לא. אני בכלל לא טיפוס של כסאות. אני טיפוס של רצפה. אני אוהבת לשבת על הבלטות ולחוש את קרירות האבן, בקיץ במיוחד, אבל אני יודעת שככה אי אפשר לעשות משהו ברצינות.
אמא קראה לי לצד השני של החנות. שם היו כסאות יקרים של "ד"ר בק". אמרתי לאמא שזה מוגזם ושאני לא צריכה כיסא יקר כל כך. אמא התעקשה וסגרנו על כסא בצבע כחול. נציג המכירות היה בהלם ואמר לאמא: "היא באמת נסיכה, הבת שלך, ככה מסתפקת במועט, לא רואים כאלו דברים. הנוער של היום רק מבקש 'תביא תביא'".
יצאנו מהחנות ואמא אמרה לי, "עשית קידוש השם" ואני לא כל כך הקשבתי כי שוב הייתי בשוק מהמילה נסיכה.
כשהגענו הביתה, אמא אמרה שבינתיים נשאיר את הכיסא בסלון כדי שאבא יראה כשיחזור.
אחר כך, כשאבא חזר והתפעל מהכיסא וגם התיישב עליו ועשה כמה סיבובים למטבח וחזור, רציתי לקחת את הכיסא לחדרי כדי לשים אותו יפה ליד השולחן שלי. אבל אמא אמרה, "עוד קצת, עד שאלי יגיע מהישיבה" ובינתיים היא התיישבה על הכיסא.
אלי חזר וגם הוא עשה סיבוב בבית ואמר שהגלגלים של הכיסא מתגלגלים בצורה חלקה ביותר. אחרי שהלך לחדרו, אימא שוב התיישבה והפטירה שהיא רוצה לבדוק את כל הפונקציות של הכיסא. התחלתי לחשוד שאמא רוצה את הכיסא והאמת שזה שימח אותי מאד. חייכתי והלכתי לחדרי.
בבוקר, כשקמתי, ראיתי את אמא שוטפת כלים בישיבה. כשחזרתי מבית הספר ראיתי אותה מטאטאת בישיבה. בערב, כשרציתי לעבור בסלון, אמא לא נתנה לי לעבור כי היא עשתה ספונג'ה בישיבה.
אני חושבת שזה היה הדבר הראשון בחייה של אמא שלי שהיא רצתה לעצמה. אני לא זוכרת שאי פעם קנתה לעצמה משהו. אף פעם לא ביקשה כלום, תמיד נתנה ונתנה ואני החלטתי שהכיסא הזה יהיה שלה. כל כך שמחתי שהנה סוף סוף יש משהו שאמא באמת צריכה.
ומה אנחנו למדים מכל זה? שלפעמים כיסא הוא לא רק כיסא. לפעמים הוא גם סולם, או מעמד לבגדים, או רכב חלופי. לפעמים בחתונות הוא מיטת ילדים או משחק כסאות. ויש פעמים נדירות שכיסא הוא המשענת של הבית ומתוקף היותי נסיכה, אני מתכוונת לעשות מאמא שלי מלכה.