מה מיוחד בדיבור שגורם לתענוג? מה הפתרון כשהלב רדום והתפילה לא יוצאת? רוצה תענוג ושפע? תדבר!
רבי מאיר מאפטא חיבר את התפילה הידועה "ריבון העולמים ידעתי שהנני בידך...", היה מתלמידי החוזה מלובלין, ותלמידם של של ה'אוהב ישראל', רבי מנחם מנדל מרימינוב, ורבי לוי יצחק מברדיטשב.
בחלקים נרחבים מתורתו הוא מתייחס לנושא התענוג שניתן להשיג ע"י תפילה או לימוד תורה, הוא מזכיר כיצד האדם יכול להגיע לאושר האמיתי, ועד כמה האושר קרוב אליו כי "בפיך ובלבבך לעשותו".
מה מקשר בין המחשבה ללב?
החיבור בין המחשבה והלב נעשה ע"י הדיבור, האותיות שהאדם מבטא בפיו הם 'כלי יקר' ועוצמתי שיכול להביא לו את כל הישועות שחולם ומצפה להשיג.
הדיבור בפה הוא המפתח לישועת האדם, כל אדם שמתפלל או לומד יכול לקבל ישועות אם יבטא את מחשבותיו במילים – בדיבור פיו, כי המילים יוצרות את החיבור בין המחשבה ללב, המילים יוצאות מוציאות, ומוכיחות שיש לאדם מלכות על פיו.
מה מיוחד בדיבור שמעיד על מלכות?
האדם בד"כ מדבר על דברים שגורמים לו חיות ותענוג, ולכן, כאשר האדם מתפלל ומבטא את המילים בפיו, דיבורי התפילה יוצאים מפיו מתוך תענוג וחיות, כי נשמת האדם נדלקת ונכבת ע"י הפה, ממש כמו הנר. כי "נר אלוקים נשמת אדם", והדיבור גורם להורדת שפע לאדם ולעולם.
ניקח לדוגמא, כאשר האדם קורא בקול 'שמע ישראל'? הוא מזכיר לעצמו שהקב"ה מולך בעולם, הוא מחדיר לליבו את המציאות האמיתית, ומתחזקת בליבו הידיעה שרק מציאות ה' היא היחידה והבלעדית ששולטת בעולם, וכך, במהלך היום הוא מקבל כוחות לפועל עפ"י מציאות זאת.
'כתר' - תוקף החיות והתענוג
כאשר הדיבור יוצא מהפה, הוא מקבל תוקף שנותן לאדם חיות ותענוג. ניתן לבחון את הדברים בחיי היום יום. מהם הנושאים אנו בד"כ מדברים עליהם בהתלהבות? נושאים שגורמים לנו שמחה חיות ותענוג לדבר עליהם, כך הדבר גם בדיבורים רוחניים.
התענוג שנגרם לאדם מדיבורי התפילה מביאים אותו לידי התלהבות ששורשה הוא מה'כתר'. ניתן לדמיין זאת, כאילו שברגע שהאדם מוציא את מילות התפילה מפיו, הקב"מ הניח על ראשו 'כתר', וכמו שהכתר הוא מעל ראש האדם, כך, התענוג שהאדם משיג דיבור התפילה הוא למעלה - מהשגת האדם.
התענוג מקשר למקור השפע
התענוג שהאדם מרגיש גורם לחזק את הקשר והקירבה בינו לבין ה' יתברך, והופך את הקשר ליותר חזק ועוצמתי, כי הוא יוצר חיבור גלוי בין המוח והלב, והלב הוא שגורם לאדם להורדת השפע, הלב מקושר לדיבור שממליך את הקב"ה, וזאת הדרך לגאולת האדם, כך האדם מצליח וגורם לפעול ישועות ע"י תפילתו.
על זה נאמר: "ידבר נא עבדך" דיבור מתוך רגשי הלב, גורם לאדם להרגיש את היותו תלוי במלכו של עולם, ותחושת העבדות למציאות ה', מחזקת וממחישה לאדם את התלות המוחלטת שלו, ממש כמו התלות של עבד באדונו.
זהו הדבר שמביא לאדם את הגאולה, אבל, בשונה מעבד לאדון בשר ודם, דיבור התפילה מתוך הלב מגיע מתחושת אושר ותענוג אמיתי, שממחיש עד כמה טוב, ואין יותר טוב מזה, שיש לו מלך גדול ועצום, שיכול לעשות כל מה שהוא רוצה.
הרגשת התענוג גורמת לאדם להרגיש את 'נועם ומתיקות' העבדות, ועבודת התפילה כבר לא תהיה אצל האדם כעבודת כפיה של 'עבד', כי הוא יתמלא הרגשת אושר וחיות ויפעל ישועות (עפ"י 'אור לשמים' פר' ויגש).
מה אעשה ש"נפשי לא יצאה בדברו"?
אם נאמר את האמת, בד"כ הדיבור לא ממש יוצא כמו שאנו רוצים, הלב קצת רדום, והנפש עייפה, ותפילה – אין.
לא צריך להיבהל, זה חלק מהמציאות הנורמלית של האדם, יש פתרון? כן! כאשר האדם מדבר 'בלי' לב, הלב לא יכול להמשיך לא להישאר כבוי, הוא מתעורר ונדלק לאט לאט, עד שהאדם זוכה ל"נפשי יצאה בדברו".
תפילתו המיוחדת של ה'אור לשמים' יכולה לפעול ישועות לאדם, שידוע שהרה"ק מרדמסק מחבר ספר 'תפארת שלמה' היה רגיל לומר תפילה זו ביום יום ערב ובוקר, ואמר שהיא סגולה נוראה לפרנסה ולהצלחה לאומרה בכל יום, טעמו וראו כי טוב ה'.
רִבּוֹן הָעוֹלָמִים יָדַעְתִּי כִּי הִנְנִי בְּיָדְךָ לְבַד כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. וְאִם גַּם אֶתְאַמֵּץ בְּעֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יַעַמְדוּ לִימִינִי לְהוֹשִׁיעֵנִי וְלִתְמֹךְ נַפְשִׁי, מִבַּלְעֲדֵי עֻזְּךָ וְעֶזְרָתְךָ אֵין עֶזְרָה וִישׁוּעָה.
וְאִם חָלִילָה יַחְפְּצוּ כֻּלָּם לְהָרַע אָז אַתָּה בְּחֶמְלָתְךָ תָּשִׂים עֵינֶיךָ עָלַי וְתַשְׁקִיף עָלַי לְטוֹבָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ. הִנֵּה חֲבָלִים נָפְלָה לִי בַּנְּעִימִים, וִישׁוּעָתִי בָּאָה, וְעֶזְרָתִי תִגָּלֶה. לָכֵן עָזְרֵנִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לִהְיוֹת עֵינַי פְּתוּחוֹת לִרְאוֹת תָּמִיד אֲמִתּוּת הַדָּבָר הַזֶּה, וִיהִי תָּקוּעַ וְקָבוּעַ אֱמוּנָתְךָ בְּלִבִּי בְּכָל עֵת לְבַל אָסוּר לֹא בְדִבּוּר וְלֹא בְמַעֲשֶׂה וְלֹא בְמַחְשָׁבָה לַעֲבֹד זוּלָתְךָ חָלִילָה, כִּי אִם תִּרְדֹּף נַפְשִׁי רְצוֹנְךָ הַטּוֹב בֶּאֱמֶת.
גַּם עָזְרֵנִי לְבַל יָמוּשׁ מֵרַעְיוֹנַי וּמִלִּבִּי גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרוֹתֶיךָ וְהוֹפָעַת חִיוּתְךָ בְּכָל רֶגַע, וְקֹטֶן עֶרְכִּי בֵּין מַעֲשֶׂיךָ, וּמַה נֶּחְשָׁב אֲנִי בֵּין יְצוּרֶיךָ, וּכְאַיִן אֲנִי נֶגֶד בְּרוּאֶיךָ אִם גַּם הָיִיתִי נָקִי מִכָּל חֵטְא, וּמַה גַּם כִּי עֲוֹנוֹתַי רָבוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ נְקַלֹּתִי מִכָּל בְּרוּאֶיךָ כִּי הֵם עוֹשִׂים רְצוֹנְךָ אֲשֶׁר לְכָךְ נוֹצְרוּ וַאֲנִי בְּגֹבַהּ לִבִּי מְתֹעָב בְּעֵינֶךָ.
וְעָזְרֵנִי לִהְיוֹת מִדַּת הַכְנָעָה וְשִׁפְלוּת רוּחַ דָּבוּק בְּלִבִּי וּבְרַעְיוֹנַי בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע, וְתִהְיֶה יִרְאָתְךָ עַל פָּנַי לְבִלְתִּי אֶחֱטָא, וְיִשְׂמַח לִבִּי תָמִיד בְּךָ אֲשֶׁר בְּרָאתַנִי לִכְבוֹדְךָ, וְאַהֲבָתְךָ תִּבְעַר בְּקִרְבִּי, וּמֵחָכְמָתְךָ תַּאֲצִיל עָלַי לִהְיוֹת נֶגֶד עֵינַי גְּדֻלָּתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ וּמִעוּט עֶרְכִּי וְחֶסְרוֹן בִּינָתִי, וְלֹא יִגְבַּהּ לִבִּי, וְלֹא אֶרְדּוֹף אַחַר הַכָּבוֹד וּגְדֻלָּה וְעֹשֶׁר כִּי אִם תִּכְסֹף נַפְשִׁי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ הַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ, וְאֶהְיֶה מוּכָן בְּכָל רֶגַע לִמְסֹר נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי וְגוּפִי וּמְאֹדִי עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, וְהָסֵר כָּל הַמָּסָכִים הַמַּבְדִּילִים בֵּינִי לְבֵינְךָ, וְהַחְזִירֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ. וְיֻנְעַם לִי כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי וְלֹא יְבַלְבְּלֵנִי שׁוּם עִנְיָן מֵעֲבוֹדָתְךָ הָאֲמִתִּית, וְלֹא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים, וְלֹא אֶתְאַוֶּה לְשׁוּם דָּבָר זוּלַת רְצוֹנְךָ,
וְהוֹרֵינוּ דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ לְעָבְדְּךָ בְּלֵב נָבָר וְזָךְ וּבְשִׂמְחָה וְרוּחַ נְמוּכָה וּבְאַהֲבַת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ עַל יָדִי וְעַל יְדֵי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת וְלֹא יִמָּצֵא פְּסוּל בָּנוּ חָלִילָה, וְנִנָּצֵל מֵחִלּוּל הַשֵּׁם, וְנִזְכֶּה לַעֲסֹק בְּתוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ בִּתְמִידוּת מִתּוֹךְ הַרְחָבָה, בִּתְשׁוּבָה וּבְדַעַת וּבְשִׂמְחָה וְלֵב טָהוֹר, וְנִשָּׁמֵר מִכָּל חֵטְא וּמִכָּל עָוֹן, וְנִשְׂמַח בְּדִבְרֵי תוֹרָתֶךָ וּבְמִצְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם וָעֶד, וְנִזְכֶּה לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוִינוּ וְלֹא נֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא נִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן: