"אנחנו נחלץ חושים", הכריזו בני ראובן ובני גד.
הארץ - עבר הירדן - שלכם, השיב להם משה.
כך נסגרה ונחתמה העיסקה (בתנאי כפול) בין משה רבינו לבני ראובן-גד, ובהמשך מתארת התורה כיצד התנחלו להם הראובניים והגדיים (וחצי שבט המשנה) בעבר הירדן מזרחה שמש.
אך סופם היה טראגי, נחלתם הייתה "מבוהלת" כלשון המדרש, והם הראשונים שהלכו לגלות.
הנה תיאור המדרש רבה (כב,ט.): "לב חכם לימינו, זה משה. ולב כסיל לשמאלו, אלו בני ראובן ובני גד. אמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם. חייכם, אין בו ברכה, שנאמר, נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך". וכך בערך מתואר גם בתנחומא.
ועוד מתואר בתנחומא (כב,ה.): "אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (ד"ה א ה) ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם מנין ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן".
מפשטות לשון המדרש משמע, שנחלתם הייתה מבוהלת ועונשם היה גדול, על שום שחיבבו את ממונם עד שהיו מוכנים לפרוש מן הציבור ולא להיכנס לארץ.
אך כאן עולה לה תמיהה רבתי:
הרי בסופו של דבר הם גרו בעבר הירדן עם "הכשר" ממשה רבינו, אז למה הם חטפו כזה עונש?
הרבי מליובאוויטש שולה מכאן פנינים, עומק על גבי עומק. ובעיקר, הרבי מפיק מסיפור זה, הוראה לדורינו.
אך לכל לראש עלינו להבין מה חשבו לעצמם בני ראובן-גד כאשר הם ביקשו לעצמם נחלה פרטית, אשר כל ישראל נלחמו עליה? היעלה על הדעת שבני ישראל ימשיכו להילחם על ארץ כנען והם יתנחלו בעבר הירדן במנוחה? ומה עם "שוויון בנטל"?
אכן מבאר האור החיים (לב,ג.) שבני ראובן-גד טענו "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל", כלומר: הם סברו שמלחמות ישראל הם באופן ניסי, ואם ה' מנהל את המלחמות אין חשיבות לסיוע שלהם (לכן אין פסול בכך שינחלו שטח שכלל ישראל נלחמו עליו (שהרי זה היה ללא מאמץ לאחר שה' הנחיל להם הניצחון), ומהאי טעמא גופא אין צורך שיעברו את הירדן לעזור לבני ישראל להלחם ביושבי הארץ).
כאשר הם ניגשו למשה בהתחלה עם ההצעה להישאר בעבר הירדן, משה תקף אותם והשווה אותם ל"עדת המרגלים". והרי זה תמוה ביותר, שהרי בדיוק הפוך: המרגלים טענו שאין סיכוי לנצח את יושבי הארץ. לעומתם בני ראובן וגד טענו שהארץ - עבר הירדן - נפלה לידינו בניסים (כפי שהסביר לנו האור החיים הקדוש מלשון הפסוקים), ובתפיסתם והבנתם כך יהיה גם בארץ, ולפי סברתם זו, כיון שהניסים מתרחשים אין כאן צל של הפחדה והמרדה כדוגמת חטא המרגלים. אז למה משה משווה אותם למרגלים?
ובכלל, בני ראובן-גד באו אל משה וביקשו יפה "אל נא (בבקשה) תעבירנו את הירדן", למה ישר לתקוף אותם? ובהרחבה שכזו? ובהשוואה שכזו?
אלא תמצית העניין כך הוא:
חטא המרגלים נבע מתפיסת עולם תורנית השואפת להינתק מהוויות העולם ומהארץ החומרית, להישאר במדבר ולהגות בתורה עד בלי די (כפי שמבאר בעל התניא והתבאר בחסידות בהרחבה).
במדבר יורד "מן", ענני הכבוד עוטפים ומגינים על עם ישראל, המלאך מיישר לפניהם הרים והורג את הנחשים ועקרבים. "נעלך לא בלתה ורגלך לא בצקה", זה ארבעים שנה, כך שאין שום דאגה במדבר.
אז מה עושים? (לא היה אז אינטרנט לבלות את הזמן...) כל יום ישנו "שיעור כללי" ממשה רבינו, הוא ירד מן ההר, יהושע כבר סידר את הספסלים (כמסופר בחז"ל) והנה השיעור היומי מתחיל עם כל החקירות והצווי דינים והצע"ג של הרעק"א. היה פשוט נהדר.
ומרוב תענוג וקדושה סברו המרגלים: למה לנו להיכנס לארץ? לחרוש ולזרוע? למה לעזוב את הטוב שבמדבר בשביל "ארץ אוכלת יושביה"? מבואר בחסידות שכאשר המרגלים ראו את ילידי הענק הם הבינו שהאנשים מגושמים כ"כ, זה מפני שהארץ "זבת חלב ודבש" כל ענב בגודל אבטיח, אוכל טוב ופירות טובים זה מגדל אנשים מגושמים ומפונקים. עד שה"ארץ" ארציות "אוכלת יושביה" ההתעסקות הגשמית והארצית אוכלת ומכחידה את רוחניות יושבי הארץ.
וכיון שהמרגלים היו ראשי אלפי ישראל, הם החליטו להשפיע על כלל האומה שישאפו לרוחניות ולא יחפצו להיכנס לארץ הגשמית.
וזה בדיוק היה חטאם החמור, שהרי ה' חפץ להביא את התורה את הקדושה ואת הרוחניות לארץ נושבת, לחבר ולהלחים בין חיי הרוח לחיי החומר. כשם שאסור לנתק את הגשמי מהרוחניות, כך אסור לנתק את הרוחני מהגשמיות.
וזה בדיוק הייתה בקשת בני ראובן-גד, "אל נא תעבירנו את הירדן". הם רצו להישאר רועי צאן כמו דוד המלך עם החליל, מנותקים מהוויות העולם, מתבודדים בחיק הטבע ומקדישים את זמנם לחיבור ודביקות עם הבורא. כך בדיוק היו השבטים בבואם למצרים, פרעה רצה שיהיו שרי מלחמה, אך יוסף דאג לנתק אותם מ"ערות הארץ", הוא הושיב אותם בארץ גשן שם הם היו רועים צאן בנחת ובפרישות.
ועל זה תקף אותם משה "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה"? השבטים היו לפני מתן תורה ולכן שיטת הפרישות שלהם לא רלוונטית עבורנו, אך מאז "ניתנה תורה נתחדשה הלכה", ולמרות שה' עושה ניסים, עלינו לעשות ככל האפשר כדי לעשות כלים בדרך הטבע.
[אפרופו "ימי בין המצרים":
ישנה הוראה של הרבי מליובאוויטש לעסוק בהלכות בית הבחירה וכמארז"ל "מעלה אני עליכם כאילו עסקתם בבנינה".
בבית המקדש היה "אש תמיד תוקד על המזבח", וארז"ל שהיה אש נסית ע"ג המזבח שלא נכבתה אף פעם, ובכ"ז היה מצוה על בני ישראל להביא אש מלמטה בלשון רז"ל "מן ההדיוט" כי מצוה צריכה להיות בדרך הטבע]
על זה ענו בני ראובן-גד, "אנחנו נחלץ חושים". הם ישר תפסו את הענין, ונרתמו. יחד עם זאת הם נרתמו רק לענין המלחמה והכיבוש, וכשלעצמם הם העדיפו להשאר בעבר הירדן, כי הם סברו שגם לאחר הכניסה לארץ, אמנם רוב עם ישראל יהיה עסוק בלהאחז ולהאחיז את הרוחניות והקדושה בארץ הגשמית, אך יחד עם זאת יהיו אברכי כולל, בני תורה ש"תורתם אומנותם". ואשר על כן הם בחרו להיות כאותם אברכי כולל.
ואכן הם צדקו, עד שאפילו משה רבינו הסכים על ידם.
ומכאן אנו חוזרים לשאלה הראשונה ששאלנו: אם הם קיבלו "הכשר" ממשה רבינו, אז למה הם "נחלה מבוהלת"? למה הם הלכו לגלות ראשונים?
מבאר הרבי:
בדור הראשון הם עוד היו חלק מכלל ישראל, הם נחלצו חושים, הם יצאו בראש הגייסות, היה להם מסירות נפש למען כלל ישראל, ועל זה בדיוק היה ה"הכשר" ממשה רבינו.
אך כאשר הם חזרו אל עבר הירדן, אט אט התפוגגה לה המסירות נפש, הקשר עם כלל ישראל שנאחז בארץ הלך ודעך, זה הוביל לנתק בין אברכי הכולל הנמצאים בעבר הירדן לבין ה"ישראלים" שנאחזו בארץ, וזה היה מקור האסון לשני הצדדים.
לאברכי הכולל בעבר הירדן לא היה צבא האוחז בנשק שיגן עליהם, ולתושבי הארץ לא היה אנשי רוח שיחדירו את הקדושה והתורה בקרב העם. אלו ואלו הלכו לגלות, אך מדת הדין פגעה קודם כל בבני התורה.
ראיתי בספר "ר' אריה היה אומר" שהיה שגור על לשונו של רבי אריה לוין (הצדיק הירושלמי המפורסם המכונה "רב האסירים") מדרש חז"ל (תנא דבי אליהו יא): "אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו. לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לבית אל יום אחד לחברון יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי".
ומכאן גם ההוראה אלינו:
חלילה לנו לנתק בין בני התורה לשאר ה"עמך בית ישראל", שומה עלינו - בני התורה - להתערות בקרב העם שלנו, להראות וללמד את יוקר ומעלת התורה.