באנגלית יש משפט שאומר, בתרגום חופשי מאד: "היה זהיר במה שאתה מייחל לעצמך. אתה עלול באמת לקבל את זה" ("be careful what you wish for, because you might just get it", בגרסה כזו או אחרת). ואני, לדאבון ליבי, כביכול קיבלתי את שרציתי, בסטירה מצלצלת מהנייד שלי שהתריע על סמס חדש, רק לא באופן ולא בעת שלהם ציפיתי. אופס, לא זו היתה כוונת המשורר.
אני מותקפת בהודעות ספאם בכמויות מסחריות, כך שקשה לומר שזעתי באי נוחות בכיסא הקש המעוצב עליו ישבתי אתמול בבית הקפה האהוב עלי, בשעת צהריים חמימה, עם חברה ותיקה, ממתינה לקינוח, לחותמת של ארוחת הצהריים, שיבוא וימתיק לנו אף יותר את השהות יחדיו.
״שלום, לפי חקירה אפידמיולוגית״, כך נכתב בראשית המסרון. ׳אויש, גם כן משרד הבריאות הזה, טוב שנזכרו באמת לעדכן אותי שהתשובה לבדיקת הקורונה שערכנו לבן לפני עידן ועידנים, יצאה שלילית. אני כבר יודעת את זה״, הרהרתי לעצמי, מתקשה לשכוח את הבידוד שאליו נכנסתי לפני מספר שבועות בעל כורחי, עת שיורש העצר חלה - ושבגינו נתקפו פאניקה כל הקולגות שלי. המשכתי לקרוא: ״היית בתאריך [12/06/2020] ליד חולת קורונה במועדון כושר X. עליך להיכנס מייד לבידוד עד [25/06/2020] להגנה על קרובייך והציבור. אם יש לך חום, שיעול וכו' נא להתקשר למד"א״.
חשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, גופי עולה באש ומצחי דולף, לא בגלל השרב שבחוץ ולא בגלל הנגיף. יום לפני תום הבידוד (מחר) תתקיים בעזרת השם חתונתו של גיסי, מאורע שאליו התכוננו רבות, הן פיזית והן מנטלית. עברנו קרייסס אופנתי בדרך (בנשים ובגדים עסקינן, זה מתבקש). המתנו בסבלנות אך בהתרגשות גדולה לאיוונט. ואז, בום, כמאמר הקלישאה, רעם-רעד-רטט בטלפון ביום בהיר, שזרם על מי מנוחות, ניפץ לרסיסים קטנים ופוצעים את כל חלומות השמלה-נעליים-איפור-שיער-מינגלינג-לחמניית באן ובשר מפורק-טחינה נוזלת-מלא תמונות כמזכרת שלי.
קרוב ליממה אני מתקשה שלא לתהות כיצד אוכל לשאת את המראה של בן זוגי וילדי יוצאים מן הבית, נראים נפלא בחליפות איכותיות ונעליים אלגנטיות שבחרתי להם בפינצטה, בלעדיי. שום זום לא יועיל פה. הוא רק יעצים את הכאב. הדמעות נקוות בזויות העיניים, הגוש הטורדני ההוא התמקם לו היטב בגרון ורגשות של חוסר אונים, אזלת יד ודכדוך עמוק מסרבים להרפות ולשחרר לחופשי את ליבי הקפוץ. כלשון העם: באסה. אין דרך טובה יותר לתאר זאת.
כמה הזוי שבאותו יום שישי שחור נזדמן לי באורח נדיר ללכת לג׳ים. איזה צירוף מקרים מטורף ומופרך. נדמה שהיושב במרומים טווה פה רשת שלמה של יוצאי דופן אשר תוביל בסופו של דבר לכך שלא אוכל להשתתף ביום המאושר בחייו של התאום של הפרטנר לחיים שלי.
אבל יותר מהכל, כה אירוני שלפני כשנה כתבתי טור ארוך ובו חשפתי בגלוי שהייתי מוותרת בחדווה וגיל על השתתפות בשמחות משפחתיות, הן מעיקות עלי ואני עליהן - ואפילו הצעתי פתרונות בנידון. האם הזמנתי את זה? האם זו מידה כנגד מידה? לעולם לא אדע. אך אין ספק שמהיום, את רצונותיי אבחר יותר בקפידה.