ספר במדבר נקרא "חומש הפקודים", הקב"ה מצוה לספור את בני ישראל.
הקב"ה סופר אותנו - אשרינו. כמו אדם שמחבב מעות הוא סופר אותם כך הקב"ה מחבב אותנו בנ"י ולכן הוא סופר אותנו.
אמנם הקב"ה יודע הכל, גם מספר בני ישראל הוא יודע. אך הספירה נעשתה לא עבורו כדי שהוא ידע כמה מנין בני ישראל, אלא הספירה נעשתה עבורינו שאנו נדע שהקב"ה סופר (ומחשיב) אותנו.
במשך הפרשה נגלה שאת שבט לוי הקב"ה סופר ומחשיב בנפרד.
(במדבר א.מט) "אך את מטה לוי לא תפקד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל".
אומר רש''י: "אך את מטה לוי לא תפקד - כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקדוש ברוך הוא שעתידה לעמוד גזרה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר אל יהיו אלו בכלל, לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל".
מה עומק הענין ששבט לוי נמנה בפני עצמו? ולמה רש"י צריך שני פירושים בענין?
אך ישנו איש אחד יחיד ומיוחד שהקב"ה לא סופר בכלל.
מיהו? ולמה ה' לא סופר אותו?
בהמשך פרשתנו (ג.לט.) מובא סכום מנין שבט לוי "כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי יהוה למשפחתם כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף".
אומר רש''י: "אשר פקד משה ואהרן - נקוד על ואהרן, לומר שלא היה במנין הלוים".
אהרן, ה"אוהב שלום" האורגינלי (המקורי), דווקא אותו הקב"ה לא סופר. למה ומדוע?
מבאר הרבי מליובאוויטש בדרך נפלאה:
עבודת בני ישראל נחלקת לשלושה סוגים וכמאמר אנטיגנוס איש סוכו (אבות א.ב.) "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה (תפילה - עבודה שבלב - דביקות) ועל גמילות חסדים"
א. גמילות חסדים זה מצוות התורה, את המצוות עושים בגשמיות העולם, למצוות התורה יש גבול ומספר (תרי"ג).
ב. על התורה לעומת זאת, נאמר "ארוכה מארץ מדה", התורה מרוממת מהעולם הגשמי, התורה מרוממת מהזמן והמקום, עד כדי כך ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" אפילו שהוא זר, טמא, ולא נמצא במקום המקדש ולא בזמן הראוי וכו'.
יחד עם זאת, התורה היא מקור המצוות, וממנה הן נשאבות. זה עצמו שצריכים להדגיש שהתורה "ארוכה מארץ", זה מעיד שישנו איזשהו יחס בין התורה לעולם.
ג. העבודה שבלב ענינה דביקות בה' עד לתכלית העילוי במסירת נפש, לה אין שום יחס לעולם.
הנהגת רוב בני ישראל היא "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" אנשים קמים בבוקר יוצאים להתפלל קובעים שיעור ויוצאים לעבודת היום יום. עיקר עבודתם היא בקיום המצוות, את המצוות אנו סופרים ומחשיבים.
שבט לוי עליו נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" ("ולא שבט לוי בלבד… אלא כל איש ואיש… אשר נדבה רוחו אותו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו" רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל) להם ישנה חשיבות מיוחדת, הם עיני העדה ועמודי ההוראה, אי אפשר להחשיב אותם כמו שאר עם ישראל, אותם סופרים ומחשיבים במיוחד. אם את בני ישראל משה ואהרן ספרו בפועל הרי שאת שבט לוי הקב"ה סופר בכבודו ובעצמו כדברי רש''י (ג.טז.) על פי ה' - אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא היאך אני נכנס לבתי כלם ולתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, לכך נאמר על פי ה'".
כל אדם יכול למצוא בחייו הפרטיים את השעות בהם הוא מקיים מצוות ואת השעות בהם הוא לומד תורה, שעות אלו בהם הוא בבחינת שבט לוי ולומד תורה הקב"ה מחשיב שעות אלו במיוחד, גם האדם צריך לייקר ולהחשיב שכתוב אלו הרבה מעבר לשעות האחרות.
אהרן הכהן הגדול הנכנס לקודש קודשים ביום הכיפורים, הוא מסמל את הדביקות המוחלטת בה'. עצם נשמתו של יהודי "יחידה לייחדך" אשר "גם בשעת החטא היתה באמנה איתו יתברך", בחינה זו שום חטא לא יכול ללכלך, כשבחינה זו מתגלית ביום הכיפורים "אחת בשנה" כל העבירות נמחקים ומתכפרים.
דביקות זו אינה ניתנת לספירה. היא אמנם חשובה עד מאוד, אבל היא כל כך ייחודית עד שפשוט לא שייך לספור ולהעריך אותה.
האם אפשר להעריך בכסף כמה שווה ארון ולוחות הברית? האם אפשר לספור יהלום יחיד במינו וסוגו בעולם?
יש אמנם דברים שלא סופרים אותם מפאת מיעוט ערכם וחשיבותם. לא סופרים גרגירי חול…
אך יש דברים שלא סופרים אותם מצד גודל חשיבותם וייחודיותם.
עבודת התפילה מטרתה הדביקות בה', דבר חשוב שכזה אין לו ערך ומספר.