השבוע התבשרנו על פתיחה מחדש של בתי הכנסת. מדובר בבשורה חשובה, לעולם לא נסגרו בתי כנסיות, תקופה ארוכה חיכינו לחזור למקום הקדוש, אשר מאחד בקדושה את כולנו ומשמש כמרכז רוחני – חברתי - קהילתי.
בטרם נחזור לבית הכנסת, ונשאיר את תפילת המרפסות מאחור, אני קורא לחברי אל תשכחו את תפילת המרפסות. זאת הייתה הזדמנות בלתי חוזרת לאהבת חינם, קירוב לבבות, וחלון חשוב לעולמם של שכנינו איתם חלקנו כל החיים בניין משותף, אך עם תוכן רוחני שונה.
תפילת המרפסות אילצה את כולנו להכיל ולשתף פעולה עם השכנים שלנו לצורך תפילה משותפת. מניין המרפסות שיתף בין השכן החסידי, הבחור הליטאי, האברך החסידי, חובש הכיפה הסרוגה , החיל המזרחי, ואפילו רחמנא לצלן את השכן החילוני, שהתבקש להשלים מניין, ועשה זאת באהבה רצון וחיבוק קורונה ייחודי.
ראינו שניתן להתפלל במניין יהודי מבלי לחפור בייחוס, בעדה או בהשתייכות. מסתבר שהצליל השונה ונוסח התפילה האחר של התפילות יכול להוציא מקהלה נדירה בקדושתה בה מלאכי השרת מתענגים על מגוון הקולות ניגונים והתפילות.
אצלי, קבלת שבת נאמרה ביחד, כל המשפחה. כך ישבנו מסביב לשולחן אחד, כל בני ביתי, הנשים ילדים ומבוגרים, ושרנו ביחד את קבלת שבת, לכה דודי, ושיר השירים. אני חשתי שאני רואה את מלאכי השרת נכנסים לביתי מרוגשים, ומבקשים ליהנות מהשירה המשפחתית הקדושה המדהימה והמגבשת. לעולם הפיוט "לכה דודי לקראת כלה" לא קיבל ביטוי מיוחד כל כך,
לכן, נחזור בשמחה לבית הכנסת. זה מקום המקדש שלנו, אבל שלא נשכח לרגע את תפילת המרפסות, זהו מסר חד פעמי, גם השכנים אשר שונים מאתנו היו חלק בלתי נפרד מחיינו בשעת צרה.
נמשיך באהבת חינם של הסביבה, נכניס את המרפסות לתוך הבית, לתוך הלב, ולתוך הנשמה. נשבור את החומות, נוריד את המסכות ונקבל עולם אחר, טוב יותר.
אמור מעתה, תפילת אחדות המרפסות.