1:
פרשתנו מתחילה במצוות אשר יחולו על עם ישראל רק לאחר שיגיעו לארץ, יסיימו לקבל בה כל שבט את נחלתו וכל משפחה את חלקה, ויש יסוד חשוב שמאפיין את מצוות אלו.
הקב״ה מלמד את עם ישראל שיעור חשוב שהוא תנאי לקבלתם את ארץ ישראל, ואם ירצו לשבת שם לבטח בשלווה וללא צרות מבית ומחוץ, יהיו חייבים לחיות על פי תנאים אלו שמייד נדבר עליהם.
היסוד שמאפיין את המצוות הנ״ל הוא שישראל וארצם קנויים להקב״ה לבדו ואין לאיש בעלות מוחלטת לא על הקרקע, (שלזה קשורים דיני השמיטה, היובל וגאולת קרקעות) , לא על איש מישראל (דיני שחרור עבדים) ואפילו על כספם ורכושם אין להם בעלות מוחלטת כי בבוא הזמן יצטרכו לעזור בממונם איש לאחיו מבלי לנצל את המצב כדי לעשות רווח (איסורי ריבית).
2:
אם כן המצווה הראשונה היא שמיטה, והיא באה כדי להסביר לעם ישראל שבעלותם על הקרקע היא גבולית ולא מוחלטת, שש שנים מותר לעבוד את הקרקע אך בשנה השביעית כל עם ישראל מפקיר את כל שדותיו ומראה לקב״ה שאנחנו אכן מפנימים שכל קרקעותינו הן בעצם שלו, וקיבלנו אותן כמתנה חלקית.
בכל שנה שביעית קורה בעצם משהו סמלי מאד חשוב, כל השדות מופקרים לכל עם ישראל ללא יוצא מהכלל ואף לבהמות ולחיה אשר בשדה, מצב זה גורם לסוג של אחדות ושוויון בעם ישראל, שש שנים כל משפחה לעצמה אך בשביעית כל עם ישראל כמשפחה אחת גדולה לפחות בענייני האוכל שבשדות.
לבעל השדה יש איסור מוחלט לעבוד בשדהו אך מותר לו לקחת משם אוכל למשפחתו כדי צרכם אך לא כדי לאגור.
וגם אם יש לו בבית כמות שהיא יותר ממה שהוא צריך כרגע לאכול, מותר לו לשמור על האוכל בתנאי שיש עדיין מאותו מין בשדות, וכשנגמר אותו אוכל בשדות, חייב בעל הבית להוציא את שלו החוצה ולהפקירו לכל מי שרוצה לקחת, מצווה זאת נקראת ״ביעור״.
3:
התורה ממשיכה ומלמדת אותנו את דיני היובל שהיא השנה החמישים שבאה מיד לאחר השמיטה השביעית כנאמר ״וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים״.
בשנה זאת אנו מצווים להשבית את שדותינו ממש כמו בשנת שמיטה, בשנה זאת כל העבדים מחויבים לחזור איש לביתו, וכל אחד מחוייב לחזור לאחוזתו המקורית שקיבל בחלוקת הארץ ע״י יהושע.
אין לאיש מישראל רשות למכור לצמיתות את אחוזתו, ואפילו למלך ישראל אין רשות לשנותה.
גם דבר זה בא ללמדנו שהכל שלנו על תנאי וללא בעלות מוחלטת.
התורה אף מסבירה איך בדיוק עלינו לחשבן את מכירת שדותינו לאיש אחר, הכסף שנקבל הוא לא על האדמה עצמה אלא על מה שהיא מוציאה לנו כדי לאכול.
אז איך מחשבים את זה? בודקים כמה שווים ארבעים ותשע שנים של היבול בשדה זה, על הקונה לבדוק כמה שנים עברו מאז היובל הקודם כדי לחסר מהמחיר את מספר השנים שעברו שבהם הוא לא יהנה מתוצרת השדה, ועל המוכר לדעת כמה שנים נשארו עד ליובל הבא כדי שידע לגבות את המחיר המדויק על שנים אלו.
רק במצב שגם הקונה וגם המוכר חישבנו בדיוק ונכון את מספר השנים, רק אז תחול המכירה ביושר וללא הונאה.
אם כן גם דין זה מראה לנו שהקרקע לא באמת שלנו, אנחנו משתמשים בה כדי לאכול ולהתקיים והיא במתנה מאת הקב״ה, מותר לנו לסחור בפריה אך בשום פנים ואופן לא בקרקע עצמה.
4:
צריך לשים לב לנקודה מעניינת, כל מצוות אלו מכאן ועד סוף ספר ויקרא, נאמרו כבר למשה בהר סיני בארבעים הימים האחרונים כשעלה לקבל את הלוחות השניות ולפני הקמת המשכן, אם כן מדוע חיכה משה עד עכשיו כדי להורות אותם לעם ישראל?
התשובה היא, שכשירד משה מהר סיני, קודם ציווה עליהם את מה שהיה דחוף לעכשיו, את הקמת המשכן על שלל כליו ודיניו, וכשהוקם המשכן קרא לו הקב״ה לאוהל מועד כדי למסור לו את כל דיני הקורבנות ושאר דינים שקשורים לקדושת המקדש, ואכן מייד לימד משה את כל עם ישראל דינים אלו שהיו נוגעים ממש הלכה למעשה כאן ועכשיו, ורק אז התפנה לחזור ולמסור להם את שאר המצוות שנאמרו לו בהר סיני, ולכן התורה מציינת זאת כדי שלא נחשוב שמצוות אלו של שמיטה, יובל, עבדים וקרקעות נתנו לו גם באוהל מועד דוגמת הקורבנות ודיני המשכן, אלא בהר סיני ככתוב.
ומדוע מצוות אלו לא קשורות למסעם במדבר? התשובה פשוטה, כיוון שבמדבר לא היה להם קרקעות משלהם, את האוכל קיבלו בניסים מהשמים מבלי צורך לעבוד, כל ההנהגה במדבר היתה גלויה וניסית, כל איש מישראל הרגיש עבד לקב״ה מבלי יכולת להסתדר בלעדיו ואף אחד לא הרגיש אדון לעצמו.
אם כן, כל מצוות אלו של שמיטה, עבדים וקרקעות לא היו קשורות לזמן המדבר, ואז בדרכם לישראל ידע הקב״ה שאחרי שכל אחד יקבל בארץ ישראל נחלה משלו, יעבוד על האוכל לבד, הברכה תהיה כה גדולה שכל איש מישראל עלול להרגיש אדון כל יכול שברשותו לעשות כל מה שרוצה עם אדמתו ורכושו ולשכוח שהכל בעצם מתנה מהקב״ה וגם אם זה לא נראה מוחשי אנחנו עדיין זקוקים לו.
לכן באו מצוות אלו כתנאי ואזהרה לעם ישראל שידעו לקראת מה הם הולכים ומה עליהם לעשות כדי לזכות במתנות שהם עומדים לקבל.
5:
פה המקור לשאלה הידועה ״מה עניין שמיטה אצל הר סיני״ , הרי כל המצוות נאמרו למשה בהר סיני? אז מדוע מוזכר דווקא פה במצוות שמיטה?
ולתשובה על שאלה זאת מצטט רש״י הקדוש את הכתוב ב״תורת כהנים״: ״מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני״
אבל לרש״י הקדוש עדיין היה קשה מדוע דווקא פה במצוות שמיטה זה כתוב, ומסביר רש״י שמצינו בשאר מצוות שבתורה שחזרו ונאמרו בהם עוד פרטים ודקדוקים בספר דברים ככתוב (דברים א, ה) ״בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת״ והיה לנו לחשוב ולטעות שאת תוספות אלו שנאמרו בספר דברים, לא קיבל משה בהר סיני אלא הם דברים חדשים, ולכן בחרה התורה לכתוב את זה דווקא פה במצוות שמיטה, שעל מצווה זאת לא נאמרו תוספות בספר דברים ולא הייתי יכול לחשוב שהפסוק בא לדבר דווקא על שמיטה כי הרי על שמיטה ברור שכל דינה התקבלו בהר סיני כי אין לה תוספות בספר דברים, ואם כן בוודאי באה התורה לציין שכמו בשמיטה כך בכל התורה כולה הכל כבר נתבאר למשה בהר סיני.
(אגב, אכן יש שמיטה שמוזכרת בספר דברים, אך היא עוסקת בשמיטת כספים ולא קרקעות).
שבוע מקסים לכולם
עמירן דביר (הלוי)