ידוע הכלל "זאת התורה לא תהא מוחלפת", שהרי אורייתא וקוב"ה כולא חד ולכן כשם שהקב"ה לא עשוי להשתנות כך תורתו תורה נצחית היא.
ולפי זה צריך להבין מה משמעותן של הקללות המנויות בפרשתנו (49) ובפרשת כי תבוא (98)?
מבאר בעל התניא שלכל הקללות יש עומק פנימי נסתר ובעצם הן ברכות נשגבות, בעל התניא מביא קללה אחת לדוגמא ומבארה באופן מדהים:
כתוב בפרשתנו (כו.כו.) "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו".
"לחם" היינו התורה הקדושה שנאמר "לכו לחמו בלחמי" הקב"ה מאפשר לנו לאכול מלחמו.
"ואפו עשר נשים" היינו עשר כוחות הנפש כי לכל אדם יש עשר כוחות (חכמה בינה דעת חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות) איתם האדם מעיין ומסיק מסקנות עד שמגיע לידי רגש וביצוע. עם עשר כוחות אלו על האדם לאפות את התורה הקדושה היא לחמו של הקב"ה.
האפייה צריכה להיות "בתנור אחד" כי יש אדם הלומד תורה מצד השכל המרתק שבה וזה שיטה פסולה כי אל התורה צריך לגשת מתוך קדושה ולהט בדביקות אל ה' אחד וזהו "תנור אחד" להט בה' אחד ודביקות בו ע"י התורה הקדושה.
מי שלומד תורה מתוך הגישה הפסולה של השכלה מעניינת הרי ברגע שלמד פעם פעמיים זה כבר לא מעניין כי כבר מכיר את הסוגיא, לעומת זאת מי שלומד מתוך להט ודביקות בה' אחד הרי התורה של היום מחברת אותו להקב"ה כמו התורה של אתמול, על אף שזה אותה סוגיא. ולכן מסיים הפסוק "ואכלתם ולא תשבעו" כי מי שלמוד תורה מתוך קדושה ולהט בדביקותו ית' הוא לעולם אינו שבע.
עד כאן תוכן קצר מביאורו של בעל התניא.
ומזה נוכל לשער עכ"פ אפס קצהו ושמץ מנהו מן האיכות של הברכות שאנו הולכים לקרוא-לשמוע השבת בקריאת התורה.
ויה"ר שנזכה בקרוב ממש להבין את כל שאר הברכות הנשגבות הללו בגאולה האמיתית והשלימה.
שבת שלום!
לתגובות והארות:
Misraeli770@gmail.com