כשהתקבלתי לישיבת "חברון גאולה", אמר לי אבי שיחי', "תדע לך, שיש לך זכות עצומה, אתה הולך ללמוד במקום שיש שם דמות אמיתית, פשוט תביט בה, תסתכל עליו ופשוט תראה לבד מה זה "דמות".
כבר מהיום הראשון בישיבה ניתן היה לראות את 'דמותו' של רבינו ראש הישיבה רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א, כדמות מלאך. הדרת פניו המיוחדת, הלהט הבלתי פוסק שלו בלימוד הגמרא יום יום בהיכל בית המדרש במקומו מימין לארון הקודש, וה"דמות" שפשוט הסתכלנו עליו וחלמנו בקרבתו.
כבחורים צעירים תמיד הסתכלנו על 'המבט ההוא'. היה לו מבט מיוחד כאשר הרים את ראשו לרגע מהגמרא, פשוט יכלו לראות שאמנם פניו טכנית נמצאות מחוץ לגמרא, אך הוא שם, עיניו הביטו סביב והוא לא ראה אותנו, אלא ראה את הסוגיה, את דמות התנאים אביי ורבא והתנצח איתם בקול התורה.
ההליכה האיטית שלו, החיוך הכובש והדרת הליכותיו היו עבורנו כנערים צעירים ענן שהלך לפני המחנה, ולא היה מי שלא הלך או רצה לפחות ללכות בעקבותיו, לראות, להציץ, לנשום, לשאוף, לחכות ולקבל.
כמדומני היה זה בוועד שלישי בישיבה, כשזכינו סוף סוף לשמוע שיעורי עיון ממנו. זוכר עד היום את הרגע הראשון בשיעור. יושבים, דרוכים, מרוגשים, מחכים שייכנס, הלחץ והרגש היה פי כמה ממבחן הקבלה לישיבה. חלקים מאיתנו, ידענו שלא נבין חלק גדול מהחומר שנלמד אצלו בשיעור, העוצמה הרוחנית והתורנית שלו הייתה בפער עצום מאיתנו, כמלאכים לבני אדם, כתנאים ואמוראים לפשוטי עם, אך רצינו פשוט לשבת בשיעורים, לראות אותו, חי גמרא, נושם רש"י, ופניו זועקות 'תוספות', מפרשים ראשונים אחרונים, ידע ולהט, להט, היה זה פשוט מחזה חי ובלתי נשכח שחיכינו לו כל בוקר.
ראש הישיבה זצ"ל היה "חד בדרא", בלימוד ובאהבת התורה, אבל בעיקר ב"דמות" שלו. כל אחד התחבר לחלק אחר, בוועדים הארוכים בלילות שבת בביתו ברחוב גרוסברד בירושלים, היה שר לנו, הבחורים, שהיינו ממש כמו בניו שלא זכה להם, ניגונים שהלחין לבדו. ניגונים מלאי ועתירי רגש, ניגונים שלעולם ילוו אותנו בשבתות שונות ובתחנות וחגים בימי השנה. בחג "שמחת תורה" היה רוקד עם ספרי התורה במשך שעות ארוכות בלי הפסקה, עד שבחורים ביקשו שינוח מפאת הסכנה לבריאותו, אך ראינו את ה"לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי בעניי", ראו שבלי התורה הוא פשוט מרגיש חסר כל.
תפילותיו כבעל התפילה ב"ימים הנוראים" הזעקה, הרגש, ההתלהבות, החיבור לבורא עולם במילות התפילה ובניגוניו המופלאים, הם אלו שבנו דורות של בחורי ישיבות שאולי פחות הצליחו להבין לעומק את תורתו, אך לא יכולים היו להתנתק מדמותו ומעוצמתו כפי שחיינו אותה ובדרכה ממשיכים כל חיייהם הלאה. הבכי המשותף של ראש הישיבה ורעייתו הרבנית רסיה ע"ה ב"הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים", כל בוגר חברון גאולה ינצור איתו לחיים, וירגיש אולי קצת הבן שלא היה להם. שלא זכו לו.
את השנה ההיא, כאשר באמצע "נתנה תוקף", עת זעק ראש הישיבה כבעל התפילה את המילים המהדהדות בהיכל הישיבה והתמוטט לפתע וחטף התקף לב, לא היה תלמיד או בוגר בהיכל הישיבה שישכח, הרגשנו מהי "דמות", חשנו מה המשמעות של "חיי תורה", קל לומר את צמד המילים הללו, אבל כשרואים את ראש הישיבה מתמוטט בעת התפילה ומבקש להמשיך למרות זאת, אלו חוויות שלעולם יהיו בתוכנו, בתוככי נשמתנו הישיבתית לה זכינו רבות בזכותו, בזכות דמותו.
טיפלתי בו אז יחד עם חבריי, וליוויתי אותו בבית החולים בעת האשפוז ולאחר מכן בביתו, וכשביקש להוקיר לי על כך, שאל את חבריי "מה אפשר לתת לירחמיאל כהוקרת הטוב?", הוא לא חשב על מתנה או ספר, הוא חשב להציע לי חברותא .. כי מבחינתו זה היה השיא בעולם. התורה. אני מרגיש היום, שלוש שנים אחרי פטירתו, שאמנם זכינו למאות שעות של שיעורים ובעיקר שעות של "להביט בו", זכיתי שיגיע ל"סיום" שעשיתי בישיבה על מסכת "כתובות", ושיהיה מסדר הקידושין שלי, אבל בעיקר זכינו בחיינו לראות יחד עם כל בוגרי הישיבה, דמות. דמות מלאך, דמות של תורה מהלכת.
אתמול, כשבוגרי הישיבה הזכירו אחד לשני כי בל"ג בעומר היארצייט של ראש הישיבה, בתוך דקות, הבוגרים שעברו עליהם כבר עשרות שנים מאז למדו בישיבה, החלו לחטוף מכל הבא ליד לזכרו הקדוש והטהור של רבינו שמואל יעקב בן יששכר דוב זצ"ל.... "אני סנהדרין", "אני בבא מציעא", "אני ובניי נלמד יחד סנהדרין", "הבן שלי עוקצין", ו"אני מסכת מכות"... וכך הלאה והלאה. שפתותיו דובבות.
לא זכינו שיחיה פה עוד שנים ארוכות, אבל התורה, זו שאהב וחי כל כך, נמשכת אצל כל כך הרבה בתים של תורה בגללו.
זכה רבינו. זכינו אנו.
דמות של איש אלוקים קדוש הוא, אשרי עין ראתה הוא.