עמירן דביר: אנחנו משקרים בספירת העומר?

פרשתנו מתחילה בפנייה לשבט הכהונה והצורך שהם יהיו פרושים יותר משאר עם ישראל כדי לשרת את ה׳ בבית המקדש.

שלא כמו הפרשה הקודמת שעסקה בענייני פרישות של כל עם ישראל במצוות ואזהרות מיוחדות שמבדילות אותם משאר העמים, כאן עולה הפרישות דרגה ומבדילה את הכהנים משאר ישראל גם כן במצוות ואזהרות שמיוחדות רק להם, וגם בכהנים עצמם ישנן שתי דרגות, האחת של כהן הדיוט והגבוהה יותר של כהן גדול.

את עיקר ההבדל בין כהן הדיוט לכהן גדול אפשר למצוא באיסור להיטמא למתים.

להדיוט אסור להיטמא לכל מת חוץ משבעת קרוביו שהם מולידיו (אביו ואמו), הנולדים עמו (אחיו ואחותו) ,וילדיו (בנו ובתו) וכמובן אשתו שהיא כגופו.

רק לשבעה אלו מותר לכהן הדיוט להיטמא, לאלו אך לא לאלו שקשורים להם דוגמת גיסו וחתנו.

לעומת זה לכהן גדול אסור להיטמא אף לשבעת קרוביו וכך נמצא הוא במדרגת פרישות יותר גדולה.

2:

חשבתי לעצמי, מדוע עם ישראל בעצם זקוק לדרגות שונות של קדושה, דבר שיעשה סוג של הפרדה בעם, האם אין אפשרות שכל עם ישראל יהיו באותה הדרגה? ואולי אפשר יהיה לנסות להבין את זה דרך נושא אחר לגמרי.

נזכרתי באחד השיעורים המופלאים שזכיתי לשמוע מהרב זמיר כהן בנושא השינה.

האם השינה באה להטעין את הגוף או את הנשמה?

שימו לב שאדם יכול לשכב במצב ערני 12 שעות במיטה בלי לקום, האם הוא יטען? האם יכול לקום כאילו ישן? הרי ברור שלא.

מצד שני אדם יכול להירדם לחצי שעה ולקום עם כוחות מחודשים.

רואים מפה שאנחנו זקוקים להטענה נפשית בעיקר, הטענה שתטעין בהמשך גם את הגוף הגשמי.

השאלה היא מדוע צריך להירדם לגמרי כדי להיטען, האם אי אפשר לקבל את אותה התוצאה כשאנו ערים?

וכך מסביר הרב זמיר כהן, כאשר אנחנו ישנים, הנפש נשארת בגוף אך שאר חלקי הנשמה עולים למעלה ונטענים ישירות מהאור האלוקי, ואדם ער לא יהיה מסוגל לעמוד בעוצמה של הטענה זו ולכן מחויבים אנו קודם להירדם ורק כשהנשמה טעונה ויורדת חזרה, רק אז גופנו יכול להיטען ככלי שני, לא ישירות מהקב״ה.

קחו לדוגמא מכשיר חשמלי כגון טלפון סלולרי, אם נטעין אותו ישירות מחשמל של הקיר בביתנו (בישראל הוא 220 וולט) הוא מיד יתפוצץ ונהיה חייבים לחבר אותו לשנאי שיקבל את המתח החזק וישנה אותו למתח קטן שיתאים למכשיר החשמלי ורק אז יוכל להיטען ולהתחדש.

3:

לפי הסבר זה חשבתי שאולי זהו הצורך שיהיו בעם ישראל הבדלי פרישות וקדושה.

הקב״ה משכין את שכינתו על עם ישראל לא ישירות.

יהודי ״רגיל״ מישראל לא יוכל לעמוד בעוצמה ישירה מהקב״ה, ולכן יש את קודש הקודשים, שם מעל לוחות העדות מתגלה השכינה, בעוצמה זו יוכל לעמוד רק כהן גדול שבמשך כל השנה פרוש מדברים שיכולים להמעיט את עוצמתו הרוחנית כגון להיטמא למתים ואפילו לשבעת קרוביו, ועוד נושאים שכשהוא מקפיד עליהם הוא נשאר רוחני יתר על שאר הכוהנים והעם.

ואז מגיע כהן ההדיוט שדרגתו פחותה מהכהן הגדול אך עדיין מורמת משאר העם, ודרך כהנים אלו ובעזרת הלויים המשרתים במשכן או בבית המקדש אפשר להשפיע כל אחד בדרגתו על שאר עם ישראל.

הישראל ה״פשוט״ שעסוק ביומיום בענייני דעלמא ונטמא תדיר בטומאת מתים למשל, אינו נמצא בדרגה רוחנית מספיקה כדי להיות בדברים מסויימים בקשר ישיר לקב״ה, ישנם דברים שכדי שיקרו זקוקים יצירת קשר הדרגתי של רוחניות.
אם כן, עם ישראל זקוק לשרשרת פיקוד רוחנית שתקשר בינו לבין הקב״ה, ישראל מביא קורבן, הלויים עוזרים לכהנים שמקריבים את הקורבן להקב״ה בשם העם (כמובן שיש כמה וכמה סוגי קורבנות, כל אחד הלכותיו והליכותיו), וככה מתכפרים עוונותיהם של עם ישראל.

4:

בהמשך הפרשה אנו רואים את מצוות ספירת העומר ככתוב ״וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה״.

הגמרא מנחות (ס״ה ב׳) אומרת על פסוק זה ״תנו רבנן, וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד״.

מצוות ספירת העומר היא מצווה על כל אחד ואחד מישראל, שלא כמו מצוות ספירת השמיטה או היובל שאותן אמורים לספור בית דין בלבד בשביל שאר העם.

אפשר גם לראות זאת מלשון הפסוק, אצלנו פה בספירת העומר כתוב ״וספרתם לכם..״, בלשון רבים כיוון שהמצווה על כל אחד ואחד מישראל, אך בשמיטה וביובל כתוב (בפרשת בהר) ״וספרת לך שבע שבתות שנים״ , וספרת, בלשון יחיד, שם מצוות הספירה על בית דין בלבד.

5:

למי ששאל את עצמו מדוע צריך לספור גם את מניין השבועות ולא רק את מניין הימים, הגמרא במסכת חגיגה (י״ז ב׳) אומרת ״אמר אביי, מצוה לממני יומי דכתיב תספרו חמישים יום, ומצוה לממני שבועי דכתיב שבעה שבועות תספר לך״.
וחשבתי לעצמי, אנו סופרים מכח ההרגל כל יום את ספירת העומר, למה אנחנו סופרים? לאן אנו מצפים להגיע?

התשובה הרי ידועה, אנו סופרים את הימים ליום בו קיבלנו את התורה הקדושה, אנו מראים לקב״ה שאנחנו מתרגשים ומחכים לקבלת התורה בחג השבועות כל שנה מחדש ואנחנו לא סתם סופרים, אנו מברכים בשם ובמלכות כל יום ויום.

וחשבתי לעצמי, שכמו שלא מספיקה לנו ברכה אחת בתחילת הספירה, ברכה אחת לכל ארבעים ותשעת הימים, אנו סופרים כל יום מחדש גם את אותו יום וגם מסכמים את השבוע כגון שבעה ימים שהם שבוע אחד, ולא עוד אלא שאם שכחנו לספור יום אחד, שוב איננו יכולים לספור בברכה כיוון ש״שברנו ספירה״, דילגנו יום אחד, פספסנו את המצווה בשלמותה.

אם כן, כך צריכים אנחנו ללמוד תורה כל יום ויום, וכשמגיעה השבת הקדושה, כדאי לסכם את השבוע וללמוד יותר מיום רגיל, ביום רגיל יש תירוצים של עבודה ושאר טרדות היום, אך בשבת קודש יש לנו יותר זמן ללמוד.

אדם שלא לומד בכלל וסופר ספירת העומר בשם ובמלכות, האם הוא לא חוטא לכאורה באבק ברכה לבטלה? אם אנחנו סופרים את הימים עד קבלת התורה עם שמו של הקב״ה, ולא לומדים אותה ביום יום, האם לא נראים אנו כמשקרים את עצמנו? למה לנו לספור ? מדוע לסכם שבועות כמו שהגמרא בחגיגה אומרת?

מברך אני את כולנו שנזכה ללמוד תורה על בסיס יומי, כל אחד כפי יכולתו.

שבוע מקסים לכולם, עמירן דביר (הלוי).