הגישה הכללית אומרת שמשרד הבריאות בגלל אינטרסים כאלו ואחרים מחמיר בתקנותיו, ואנו הציבור החרדי שמאמינים בתורה כערך עליון צריכים לעשות הכל בכדי להחזיר את הישיבות למסלולם. אין בכך שמץ. משרד הבריאות הוא חלק מהמערך שנקרא מדינת ישראל שאמנם דואגת לחיי אדם ומונעת את קריסת מערכת הבריאות, אך הערך העליון שלה הוא למנוע את קריסת הכלכלה גם אם זה יעלה בחיי אדם, כל עוד מערכת הבריאות לא קורסת ולא מתים המונים. בשביל למנוע את קריסת הכלכלה המדינה חייבת לפתוח את בתי הספר, בכדי שהורי הילדים יוכלו להופיע בעבודה.
המדינה תחת לחץ של גורמים כאלה ואחרים הטוענים - לנו התורה חשובה כמו העבודה ויותר, תנו לנו לפתוח את הישיבות - הלחץ מפעיל מתווים כאלה ואחרים, שהם בדיעבד לכל דבר, כמו שהוא נעשה בדיעבד לכלכלה של המדינה כך הוא נעשה בדיעבד בשביל התורה.
אבל אנחנו החרדים לדבר ה׳ הרי יודעים שאין דבר חשוב מחיי אדם גם מחייו של איש אחד, פיקוח נפש של אדם בודד הפשוט ביותר דוחה את הכל. אנו נשמעים להוראות לא מפני שמשרד הבריאות אסר עלינו את הדבר ולא מפי שאנו פוחדים מקנסות. אין כאן מלחמה עם היוונים. אז למה לנו לדחוק במדינה ולהשיג דרכים משובשות לפתיחת הישיבות?
כל עוד לא נשקפת כל סכנה לחיי אדם מחויבים אנו לפתיחת הישיבות. אך כולנו יודעים שהמצב אינו כך, הרי מדובר בנגיף שאיש אינו יודע עליו דבר כולל החוקרים הגדולים בעולם, רק אתמול גילו שהוא גורם לשבץ אצל ילדים, אז בשביל מה לדחוק במדינה להמציא מתווים משונים ושונים. הערך העליון הוא חיי אדם.
ולגופו של מתווה הקפסולות:
א.
המתווה מבוסס על כך שאנו סומכים על בחורי הישיבות. אין על מישהו אחר לסמוך. לא על הקנס שיושת על הישיבה, מנהלי הישיבות ידעו תמיד לסחוט מהמדינה כספים ותקציבים גדולים פי כמה, למנוע גביית קנס היא משימה קטנה. לא על הקנס שיושת על הבחור, מה יעשו לו אם הוא לא ישלם את זה, וגם מגביית הצ׳ק הוא ידע להימנע, אין בנינו מי שמאמין שרה״י יגבה מאבא של בחור - אברך - עם משכורת רעב של אשתו - עם 12 ילדים קנס בגלל מעשה מטומטם של הבן שלו.
שנסמוך על השומר שבפתח או על גדרות ומחסומים שיציבו בכניסה לכל קומה? תשאלו את רוב מנהלי הישיבות ששילמו הון עתק (בישיבות מרובות הבחורים, מאות אלפים) למערכות שימנעו מבחורים לעקוף את השעון של המזגן שבחדר שלהם, או לחסום כניסה למטבח בשעות הלילה, אין ישיבה שאותם מערכות לא נפרצו.
יושבים עשרות או מאות בחורים על מערכת אחת, עם כמות מוגבלת של דברים איתם הם יכולים להתעסק או לחשוב - בחורי ישיבה, תמיד יש את הגאון שמוצא את הדרך, וכולם אחריו. זו לא קלישאה זו מציאות ובפרט עכשיו שאתה מושיב כמות עצומה של בחורים שלא פרקו את האנרגיות העצומות שלהם - היו תקועים בבית חודשיים - סוף סוף פוגשים את החברים שלהם, זה יקח להם ימים בודדים.
אז נותר לנו לסמוך על הבחור עצמו שלא יסכן את החברים שלו, נעזוב שמספיק מטומטם אחד בשביל להדביק ישיבה שלמה. אז בשבועיים הראשונים כולם יתרגשו ויקשיבו להוראות, ואז יעלה אחד מבני החבורה סברא שאין כל סכנה וידונו בזה הלוך וסחור ולאחר ויכוחים קשים וימים ארוכים יגיעו למסקנה שאין בזה כל סכנה, אין איך למנוע את זה, הרי מדובר באותם בחורים שהם הכי פחות נזהרים בכללים, אז לא נראה לכם שתעלה הסברא שאדרבה הם הכי שמורים וכו׳ ואין כל סכנה וכו׳ וכו׳?.
אם טענה זו לא שכנעה אותכם אז לא פגשתם בחור ישיבה בינוני ומעלה בחודשיים האחרונים. אין איך למנוע את יציאתם מהישיבה.
ב.
מדובר במתווה שהוא אל-חזור. כשהמדינה מכריזה שהיא פותח את החנויות ברגע שהיא רואה שהסיפור יוצא משליטה היא פשוט מכריזה על סגירת החנויות או אפילו על עוצר. כשמתווה זה יוצא לדרך אין לו דרך חזור, הרי מדובר במתווה נסיוני, אם הוא לא יעבוד, או שיצא ויחזור בחור מתחום הישיבה וכן הלאה, איך לך מה לעשות עם אותם בחורים. אתה לא יכול להחזיר אותם לבית עם האבא המבוגר אחרי שנפגשו צמוד צמוד עם 300 בחורים.
ג.
המתווה מבוסס על כך שהנגיף מסוכן בעיקר למבוגרים ובעלי מחלות רקע. הענין הוא שאין מי שבאמת יכול לקחת אחריות על הנגיף הזה, הוא מצליח להפתיע את הרופאים והחוקרים כל יום מחדש, אולי הוא גורם לנזק בלתי הפיך גם אצל צעירים (כמו שעכשיו מתחילים לגלות שהוא גורם לשבץ אצל ילדים).
הרי לא ימלט שבאחד הקבוצות יתגלה חולה קורונה שידביק את שאר חברי הקבוצה במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע את כל חברי הישיבה. חונכנו שמחללים שבת על ספק פיקוח נפש ואוכלים ביום כיפור במקום ספק פיקוח נפש, אז למה לקחת את הסיכון הזה.
ד.
טמונה כאן גם סכנה רוחנית. מדובר בבחורים שלא היה להם בין הזמנים, שלא פגשו את החברים שלהם, שזקוקים כמו אויר לנשימה את חיי החברה.
המשחקים, עיתונים, מחשבים, סרטים, סמארטפונים שיכנסו לישיבות באין אפשרות של הצוות הרוחני להסתובב בפנימיות או לקבוע את הרכבי החדרים הוא אסון לדורות. מכשיר שנכנס לישיבה לא יצא ממנו לעולם.
ה.
העניין החמור ביותר הוא שיש לכל משגיח בכל ישיבה רעיון איך לגרום לבחורים ללמוד (הרעיון הנפוץ: ישיבות אזוריות שכל ישיבה מתפזרת לפי אזורים ויושבים 19 בחורים באזור פתוח כשאחד מאנשי הצוות מפקח על הנעשה) זו לא הבעיה.
העניין הוא שמחפשים את הכותרת: עולם הישיבות מתחיל את הזמן. אני לא מדבר על דיווחים שמספרים על מחלוקות בין חצרות של רבנים (אין לי מושג בעניינים אלו). אני מדבר על איזה תחושה שקיימת במגזר החרדי שיש כאן איזה גזירה (אמנם אנו נשמעים לה, שלא כמו ציבור קטן, אך גזירה), גזירת סגירת הישיבות. ויש לעשות הכל לשנות את אותה הגזירה.
העניין הוא שאין כאן גזירות ואין כאן יוונים. אין שום צורך שיהיה רשום בכותרת העיתון הישיבות הגדולות מתחילות את הזמן.
אנחנו צריכים להפנים ולהבין שנקלענו לסיטואציה קשה ומורכבת ואין צורך להילחם בה, אלא להמציא שגרת חיים חדשה עד שהיא חולפת.