בפרשת השבוע אנו קוראים: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", זו היא מצוה מתרי"ג מצוות התורה, ולא רק פוסטר מצוי בתחבורה הציבורית כדי לפנות מקום ישיבה לקשישים...
ככל מצוות התורה - מלשון הוראה, יש כאן מעבר לפעולה הטכנית - מֶסֶר חשוב ומשמעותי, ולפעמים שינוי מהותי בתפיסה.
משמעות המצווה היא מעבר לפעולה כזו או אחרת, קדמונינו חיברו ספרים שלמים על 'טעמי המצוות', והם מדגישים כי לא באו להתחקות אחר רצון הבורא שהוא עמוק מכל עומק ובלתי ניתן להשגה, ובכל אופן טרחו להסביר ולבאר את המסרים והתובנות אותם מבקש הבורא להטמיע בנו באמצעות המצוות.
לא קשה להבין כאן את המסר הקריאה התרבותית והערכים אותם התורה מלמדת אותנו במצוה זו; לכבד ולהוקיר את הקשישים - בני הדור הקודם, לתת לנו תפיסה של הערכה כלפי שעברו בחיים יותר מאיתנו, את אלו שקרובים יותר אל 'המקור', אל מעמד הר סיני בו נמסרה לנו התורה משמים.
כמה חשוב הדבר בעידן המודרני, ב'עולם העשייה' טכנולוגיות מתחדשות כהרף עין וקצב העברת המידע כל כך מהיר, הדעה העולמית הרווחת היא ש'העולם שייך לצעירים' - פשוטו כמשמעו. ילד קטן יודע לתפעל מערכות מחשוב הרבה יותר טוב מסביו הקשיש, חברות רבות יעדיפו עובדים צעירים הבקיאים במערכות החדישות ביותר על פני עובדים מנוסים אך 'מיושנים', בחור צעיר לימים להשיג באמצעות חיפוש קל ברשת מידע רב יותר ממה שמוריו בביה"ס ובאוניברסיטה למדו במהלך שנותיהם הרבות בלימודים...
התורה מלמדת אותנו גישה אחרת! היא לא מבקשת מאתנו לקום בפני המבוגרים רק משום שיש לרחם עליהם כמסכנים ולפנות להם מקום ישיבה... מבט זה נובע מהגישה אותה התורה באה לשלול, כביכול הצעיר הוא החזק והעליון וככזה עליו לרחם על החלש והנחשל. כוונת התורה היא הפוכה, עלינו לכבד את הזקן כי הוא חשוב ומכובד! הוא נמצא במקום מכובד, הוא אבי המשפחה, הוא מקשר אותנו עם יסוד העם והאומה.
ובנימה אקטואלית: ימי הקורונה הביאו אוירה של דאגה למבוגרים והקשישים, ובצדק – סדרי עולם השתנו כדי להגן עליהם, לפעמים אף באילוץ לגרום להם צער מסויים, ראש הממשלה השתמש במינוח: "אהבה היא ריחוק".
כאן אנו חייבים לעשות חושבים, האם הדאגה נובעת ממקום של הערכה, או של עליונות המשדרת חמלה ומעט בוז? האם אנחנו באמת באמת מספיק דואגים לאיכות חייהם? לכבוד לו הם ראויים כמוערכים ומכובדים? גם כאן עלינו לגלות אחריות!
מעבר לצעדים הטכניים של ריחוק פיזי כאמצעי הגנה מפני הנגיף, מחוייבים אנו בדאגה אמיתית כלפיהם, לרווחה כלכלית, לתוכן ערכי, לאוירה טובה, לאהבה והערכה כנים, התקשורת הבין אישית - בכל צורה ודרך טובה ובריאה - והיא קריטית, עלינו לדאוג להם שיהיה להם רצון לחיות, כל רופא יסביר לנו כי המוטיבציה שלהם תורמת לאריכות ימיהם לא פחות מהשמירה מפני הנגיף!
שבת שלום