המצור על החרדים // דודי זילברשלג

מעט ישראלים יודעים על דבר קיומו של מבצע 'בצר' במלחמת העצמאות, שנועד לעצור ולגייס לצה"ל כעשרים אחוז מהאוכלוסייה, בעיקר בעיר העברית הראשונה, שהשתמטו מגיוס. בסִפרו של אורי אבנרי בשדות פלשת מככב סיפורם של השבים משדה הקרב ולבם נחמץ למראה המשתמטים הממלאים את הרחובות ובתי הקפה בתל-אביב. ממחקרו של ההיסטוריון משה ארנוולד עולה כי שיעור ההשתתפות של החברה החרדית במאמץ המלחמתי באותם הימים הִשתווה לאוכלוסיות אחרות. ועוד עולה מהמחקר כי הקהילה החרדית חרף נטייתה המתבדלת נוכח המדינה שבדרך, התייצבה למערכה על תקומת המדינה באורח די מפתיע כאשר ראשיה הפגינו ערבות יהודית ואחריות לאומית. במשאל אקראי בן זמננו על תולדות ההשתמטות, לוּ היה נערך, אין לי ספק אילו ערים היו 'מככבות' בצמרת.

מובל אחר מילותיו של אריק איינשטיין "יוֹשֵׁב עַל הַגָּדֵר רֶגֶל פֹּה רֶגֶל שָׁם, מַבִּיט לְפֹה מֵצִיץ לְשָׁם וְתָמִיד תָּמִיד נִמְצָא בַּעִנְיָנִים" הילכתי בין עלי ספרו החדש של משה ארנוולד – החרדים במלחמת העצמאות. גל ההתעניינות המחקרית בחרדיות הוליד שפע של מחקרים המופיעים חדשים לִבקרים על אודותיה. עבורי קריאת המחקר החדש הייתה בחזקת חוויה מתקנת, שכן לראשונה הנני מחזיק מסמך מאוזן ומעורר אמון המנתח בהגינות מרבית את רוח התקופה ומאורעותיה. תחושת ה'רגל פה רגל שם' – הניתוחים, ציטוט המובאות והפרשנות הלמו את תחושתי הישראלית כמו גם את אמונתי החרדית.

לעומתו מנהיגי הרוב החרדי כמו רבי אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל 'החזון איש', רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מחולל ישיבת פוניבז' או האדמורי"ם מבעלז, גור וויז'ניץ נותרו אלמונים, ונעדרו מהזירה הציבורית. במחקר בולטת מלאכת מחשבת עטורת מידע וציטוטים בה מוצגת החברה החרדית לגווניה ערב הקמת המדינה, באותנטיות ראויה. לבטיה ודרכי התמודדותה מול התנכלות וניסיונות הדרה מכל מעמד, תפקידים ומשאבים, תוך ניצול משאבי העם היהודי לטובת המדינה שבדרך, באופן שרירותי.

בספר מוצגת תמונה רחבה על רבנים ממאה שערים ומשכונות חרדיות אחרות שהיו חלק אינטגרלי מהיישוב הלוחם. הרב דב אליעזרוב ממאה שערים שימש רב מחנה המעצר בלטרון, וסייע לאסירים ולבני משפחותיהם. הרב שמואל שצדרוביצקי, יושב ראש מרכז 'אגודת ישראל', עסק באופן פעיל במצב הדת והכשרות בצבא המתהווה ומונה לחבר בוועדת הביטחון של אגודת ישראל. כשעלתה על הפרק ההצעה לבנאום ירושלים, התכנסו רבנים בירושלים להתנגד להחלטה. יושב ראש האסֵיפה היה רבה של שכונת מאה שערים, הרב גרשון הורוביץ, והתקבלו בה בין היתר ההחלטות הבאות: "הבעת שמחה על הקמת המדינה והודיה על כך לצור ישראל; ברכות לצה"ל; לפעול לכך שחוקי התורה ייכללו בחוקי המדינה, והכרזה על החובה הקדושה על פי תורתנו הקדושה לכלול את עיר הקודש ירושלים לב האומה ובירתה בתחומי מדינת ישראל, ודרישה מן הממשלה להחזיר לירושלים את כבודה ומקומה כבירת ישראל וממלכתו".

הרב יוסף שלמה כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז' וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, שיבח את הנוער המתגייס בכינוס של הציבור החרדי. "נוער יקר, יש בו גאווה ורצינות והוא נכון לתת את נפשו להצלת כלל ישראל ולהגנת ארץ ישראל. אין לי ספק שגם נוער כזה שסוטה עתה מדרך היהדות, ישוב בתשובה שלמה. אני מציע להכניס לתרמילו של כל מתגייס זוג תפילין וציציות, ואני בטוח שהוא ישתמש בהם. אם לא היום – מחר". בכירי האדמו"רים באותם הימים הצטרפו אל מעגל התורמים למגבית לביטחון לעם, רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל הרבי מגור ורבי אהרן רוקח זצ"ל הרבי מבעלז, שהורה לעוזרו לתת תרומה גדולה בעת המגבית לרכישת נשק (שם עמ' 82). על האחרון שנותר בתודעה החרדית מיתוס של 'צדיק הדור' מסופר שבימי המאורעות בגוש עציון בחודש ניסן תש"ח הגיע אל מעונו בתל-אביב אחד מחסידיו בשווייץ ועִמו חייט כדי לתפור לו קפטן חדש לחג הפסח לברכת 'שהחיינו'. הרבי מבעלז דחה אותו בשתי ידיו ואמר במרירות: "דם יהודי ניגר בהרי יהודה ואני אתפור לי בגד חדש?" (מתוך הספר צנצנת המן: פרקי חייו של רבי אהרן מבעלז, פרי עטו של כותב השורות).

הביטוי המפליא ביותר של התקופה משתקף בדמותו של רבי יוסף צבי דושינסקי זצ"ל, מנהיג ה'עדה החרדית', שהייתה קבוצה בדלנית למהדרין. חרף עיסוקיו הרבים כראש ישיבה, מרביץ תורה ופוסק הלכות מצא זמן לעסקי ציבור ובכל מפגש הותיר רושם כביר הן בשיחותיו בגרמנית והן באישיותו הכובשת והמרשימה. ציטוט מיומנו של הרוזן פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם בירושלים, מגלה טפח מרושם זה: "סמוך לשעה חמש בבוקר באה לראותי משלחת רבנים לבני זקן. עיקר רצונם היה לשכנע אותי עד כמה חשוב הוא שירושלים תיהפך בעתיד לעיר בין-לאומית. מרבי שיחה היו אך בנעימים. היהודים החרדים אינם בשום פנים כה קנאים כמו למשל הציונים הקיצוניים."

רבים מהגילויים והממצאים בספר נראים כאילו נלקחו מעולם הדִמיון החרדי כמו גם זה הישראלי. ארגונים חרדיים הקימו אז מנגנונים שסייעו למגויסים ולבני משפחותיהם במהלך השירות ואחריו. גם התקשורת החרדית עסקה בנושא. ירחונים מיוחדים, כמו שערים למגויס, יועדו לחיילים חרדים שהשתתפו במלחמה ועסקו בענייני ביטחון ובעניינים אזרחיים. את שעריהם ודפיהם עיטרו תצלומי מגויסים חרדים. צעירי אגודת ישראל פרסמו 'איגרת לחייל' שכללה דברי תורה, ענייני אקטואליה וביטחון, והודעות על המתרחש בחזית ובעורף. בארכיוני שמורים גיליונות הביטאון דגלנו למגויסים של צעירי אגודת ישראל, קבוצה אידאולוגית שלא זזה בלי הנחיות של מורי דרכה. בביטאון זה פורסמו מאמרים על חשיבות הגיוס והצורך בשמירה על התנהגות דתית נאותה בהתאם לרוח התנועה. ארגונים חרדיים טיפלו בחבריהם ששוחררו מהצבא, ודאגו לשיכונים לחיילים דתיים משוחררים ולשילובם באזרחות.

מלחמה על הייצוג

אבי ז"ל ואחיו שלא הגיעו בתש"ח לגיל גיוס הצטרפו למאמץ המלחמתי בהשתתפות בעבודת הביצורים, בקריית-שמואל שליד חיפה שם התגוררו במעברה עם אִמם. בהתמדה ועזוז הם עסקו במלאכה כל ששת ימי המעשה, ומאמץ זה זכה לעידוד מכלל הגורמים הרבניים לרבות הרב יוסף צבי דושינסקי ("לעבודות ביצורים", היומן, 17.5.1948). נקודתית התירה הרבנות השתתפות בעבודות בשבת לפי הצורך ומצב החירום. בקריית-שמואל שלטו אנשי 'הפועל המזרחי' שחלקם 'דקדק במצוות המדינה' בקנאות, רדפו בפטרונות את אחי אבי והזמינו מ"ם-צדי"ק בשבת נגד הצעירים ה'סוררים' שסירבו למלאכת שבת. אפיזודה זו חושפת טפח מהמאבק הסמוי שניטש באותם הימים בין החרדים לאנשי 'המזרחי' מי המייצג והפטרון על הדת. מאלף לגלות בין מאות הציטוטים בספרו של משה ארנוולד, החרדים במלחמת העצמאות, את ההתנכלות של אנשי 'המזרחי' להשתלבות החברה החרדית במוסדות הלאומיים ובהנהגה כפי שמשתקף בפרוטוקולים של הנהלת הסוכנות (עמ' 90). בדיון על הרכב מנהלת העם באפריל 1948 צידדו אליעזר קפלן גזבר הסוכנות ודוד רמז בצירופם (לפני שנודע מה תהיה עמדת 'האגודה'), ואילו הרב פישמן-מימון מ'המזרחי' התנגד לצירוף החרדים. רמז אף טען כי מגבית ההתגייסות נהגה ב'אגודת ישראל' בצורה לא מכובדת וגם סיבכה את יחסי מוסדות היישוב איתה (עמ' 83). עמדה מקפחת זו התעלמה במודע מחלקם של החרדים במגבית ההתגייסות כאשר מנהיגי 'המזרחי' קופצים בראש.

בחלוף שנה הצטרפו אבי המנוח ואחיו יהושע ז"ל לקבוצת מייסדי המושב קוממיות בנגב שהתגבשה בשנת תש"ט כקיבוץ של צעירי 'אגודת ישראל'. הקבוצה הורכבה בעיקר מלוחמי הפלוגה הדתית בחטיבת אלכסנדרוני, בהם אף חסידי הרבי מסאטמר, גדול אויבי הציונות. קבוצה זו הייתה מופת לחרדיות ואורח חיים דתי מוקפד, שירותם הצבאי לא סתר זאת. גם אחיה של אִמי עליה השלום, מאיר שייבדל לחיים ארוכים, לחם בתש"ח באותו אֵזור בשורות חטיבת גבעתי והשתתף במערכה לכיבוש כיס פלוג'ה ומשטרת עיראק-סווידאן, גם הוא ממנהיגי צעירי אגודת ישראל.

בספר מתגלה בשיא תפארתה האחריות החרדית של מנהיגות שפויה, מתונה וערבה לכלל ישראל, אשר קיבלה הכרעות גורליות ונוכח המאורעות הדרמטיים, הפכה אידאולוגיה מוצקה נגד המדינה החילונית ואופי התנהלות מנהיגיה. גישה פרגמטית ומקרבת זו לא הכניסה אותם תחת כנפי התנועה הציונית אך הכירה דה פקטו במדינה שאמורה להתנהל ברוב הליכותיה למורת רוחם. הכרה זו הביאה למעורבות בניהולה של המדינה ובהנהגתה ששיאה היה הצטרפות לכוח המגן העברי והשתתפות פעילה בו.

אל לנו לטעות, ההשתלבות לא הפכה את ההנהגה החרדית המרכזית לציונית. היא השתייכה לצד המתון, ותמכה בפשרות עם הערבים ובבנאום ירושלים. בגרעין הקשה של היישוב הישן היו מי שהאשימו את המוסדות הציוניים בשפיכות דמים ובלהיטוּת אלי קרב. מנהיג אגודת ישראל ומי שכיהן לימים כשר מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, התנגד להצעותיו של בן-גוריון לתקוף בחזית הירדנית והמצרית. בישיבת ממשלה ב-17 בנובמבר 1948 תמך לוין בהצעת משה שרתוק לנסיגה סמלית באזור קיבוץ יד-מרדכי כדי לרצות את האו"ם. "אם יהיה משא ומתן על שלום הרי צריך לוותר על משהו, אם לא כן איך יהיה שלום? עלינו להתרגל לוותר על משהו", הסביר את התנגדותו.

דוגמאות אלו משקפות את הלך הרוח המרכזי ששרר באותם ימים ברחוב החרדי. בעשורים הבאים עדיין ניכר הרושם הראשוני אם כי באופן מתון יותר וההתבדלות התבקשה נוכח התנהלות הציבוריות הישראלית. החברה החרדית נקלעה למצור, מצב אשר סייע מאוד ללכידות הפנימית בתוכה ולבלימת ההשתלבות בחברה הישראלית שסיכנה מאוד את האידאל החרדי.

ילד רך הייתי בימי ההמתנה שקדמו למלחמת ששת הימים. אבי ז"ל היה אי שם בדרום עם חיילי חטיבה 7, שבה שירת כחובש קרבי. בבני-ברק לא נראו כמעט גברים, חלקם הגדול היו מגויסים להג"א בהם דמויות מופת בקהילות החרדים. מכלול הזיכרונות האישי שלי מאז, כולל בני משפחה רבים, שכנים ומכרים רבים שחלקם שירת בנח"ל החרדי הראשון שהתמקם במושב קוממיות והוקם ביוזמת הרב משה ארנסטר, חתנו של רבי חיים מאיר הגר הרבי מוויז'ניץ ובברכתו. הרבי שהיה דמות המפתח בביתנו ומקור הסמכות היחיד והבלעדי חקוק בזיכרוני כמי שאבא ז"ל לא יצא לשירות מילואים ללא פרֵידה וברכה מהרבי זצ"ל, את החביבות שבה נפרד ממנו לא אשכח לנצח. בבית הכנסת שבו התפללנו רבו המשרתים על המשתמטים, גם במלחמת יום הכיפורים נשאבו רבים בעיצומו של יום מחזית התפילה לחזית המלחמה. אט אט הלכו ופחתו המשרתים עד שבימי בגרותי אלמלא נחישותו של אבא גם אני הייתי נכלל ברשימת ה'משתמטים'.

השאלה המתבקשת היא מה קרה לחברה החרדית מאז אותם הימים. מחברה שהייתה מגויסת לחלוטין לטובת המדינה, לחברה שחלקים ממנה היום נלחמים נגד הגיוס, בזים לחיילים חרדים הלובשים מדים ומקדמים מדיניות של בדלנות. אבן דרך משמעותית נעוצה בהתגוששות הגדולה סביב יחסי דת ומדינה בשני העשורים הראשונים של המדינה הצעירה שבשיאה המאבק על גיוס בנות לצה"ל. אירוע נקודתי מכונן אליבא דארנוולד שהתרחש כבר בעיצומה של מלחמת העצמאות, קשור למשפטם של שני הטבחים, אולי הפרשה החמורה ביותר ביחסי הציבור הדתי וצה"ל, עם השלכות חמורות על עתיד היחסים. תחילתו של המעשה בשני טבחים מפלוגה דתית ג' בגדוד 33 בחטיבת אלכסנדרוני, שהוסמכו על ידי קצין הדת של החטיבה להיות אחראים לכשרות ולקבוע אם קיימת מציאות של פיקוח נפש המצדיקה בישול בשבת. במוצאי שבת, 24 ביולי 1948, יצא לדרך מבצע 'שוטר' – השתלטות על הכפרים הערביים שחלשו על מישור החוף בין זכרון-יעקב לחיפה. מפקד המבצע, מג"ד 33, הורה להגיש אוכל חם בשבת, ושני הטבחים סירבו למלא את הפקודה ולבשל בשבת, בטענה שבמחסן המזון היו מספיק מצרכים לארוחה מזינה גם בלא בישול. הם הוחלפו בטבחים אחרים, וחיילים דתיים סירבו לאכול את האוכל שבושל בידי המחליפים. שני הטבחים שסירבו לבשל בשבת נשפטו למאסר של שבוע. ראשיהם גולחו, אף שעל פי הדין הצה"לי לא היה שום צורך בכך. ערעור שהגישו השניים על פסק הדין גרם להחמרה בעונש, אף שהובאו עדי סנגוריה כבדי משקל, ובהם הרב הצבאי שלמה גורן שהצדיק את החלטת החיילים הדתיים. השניים פתחו בשביתת רעב, ואליהם הצטרפו חיילים נוספים. שר הדתות, הרב יהודה לייבּ פישמן-מימון, עִרער על המשפט, ואחר כך הודיע על התפטרותו. הארץ סערה והממשלה נקלעה למשבר פוליטי. שרים בממשלה התבטאו כי ההוראה לגלח את ראשם של החיילים הייתה "מעשה ברברי" ו"ביזוי האדם". השר יצחק גרינבוים אמר כי "אם ישאלו אותי כיצד קרה הדבר, אומר שכל הדבר מקורו בכך שברגע מסוים שכלם של כמה אנשים נמצא לקוי". בעיתון הצופה נכתב: "היהדות הדתית מביעה הזדעזעותה מתועבת המשפט". נטורי קרתא קראו לחיילים "אנוסים", ואת צה"ל כינו "צבא הצדוקים". הפלגים הקיצוניים ביישוב הישן ניצלו את ההזדמנות לסגור חשבון עם אגודת ישראל, שבחרה לשלב ידיים עם מוסדות המדינה הצעירה.

הטבחים של אז לא היו 'ג'ובניקים', אלא שני לוחמים קרביים. אחד מהם נפל אחר כך בקרב. זו הייתה התנהגות שלא הבינו את השלכותיה. התקלות היו בכל התחומים, אבי ז"ל חייל בגולני, חדור מוטיבציה ו'מורעל' על הצבא מבקש להניח לקצה ציציותיו לבצבץ מחגור מכנסיו כדרכו מאז ומעולם, ניצב מול התנגדות עיקשת ונדרס בגסות תקיפה תוך כפייה להסתירם שאם לא, תיאסר עליו מצוות ציצית לחלוטין. היחס כלפי הלוחמים הדתיים והחרדים השפיע על הנכונות והמוטיבציה, וייתכן מאוד שמי שלחם בתש"ח תהה בהמשך האם כדאי שבניו יתגייסו לצבא שקשה לשמור בו על אורח חיים דתי, או לשרת מדינה שהפגינה בשנות ה-50 וה-60 רדיפה ורמיסה של כל הקדוש והיקר בחינוך החרדי.

ממחקרו החדש של ארנוולד עולה כי כמו בחורי הישיבות שקיבלו דחיית גיוס, היו גם סטודנטים שקיבלו הקלות משמעותיות בגיוס. ההקלות שקיבלו הסטודנטים, במיוחד בירושלים, היו משמעותיות בהרבה מבחינה צבאית, לפחות בחודשים הראשונים של המלחמה. לא מעט בקשות לשחרור מגיוס הועלו בפני שלטונות הביטחון מכל המגזרים. רבים סברו שהם שראויים ל'פְטור' בזכות תפקידם האזרחי. היו בקשות שונות לשחרור, כמו הוצאות ספרים שדרשו לתת פטור למנהל החשבונות, בנקים שדרשו פטורים לעובדיהם, עסקני מפלגות ועוד. היום זוכרים רק את בני הישיבות. לדברי ארנוולד, אנשי האוניברסיטה העברית, שחלק מהנהלתה היו אנשי שמאל חברי 'ברית שלום', לחצו על בן-גוריון להעניק 'פְטורים' לעובדי האוניברסיטה. גם נשיא האוניברסיטה, הרב יהודה לייבּ מאגנס, היה מאוד בעייתי מהבחינה הזו. היו שם פרופסורים שייצרו נשק במעבדות ועשו זאת במחתרת, כדי שההנהלה לא תדע. היו סליקים באוניברסיטה שהוחבאו גם מההנהלה. החוקר מסיק לסיכום כי הוחמצה הזדמנות היסטורית לחבר את החברה החרדית לחברה הישראלית אחרי המלחמה.

במבט בוחן על ימינו-אנו ניתן לקבוע כי המסורת המקומית של לא לומדים כלום מכלום, חלה גם על מערכת היחסים בין החרדים למדינה. כך הולכת המערכת הפוליטית מדחי אל דחי ופוגעת בהשתלבות החרדית במרחב הישראלי, תנאי הכרחי למחר המקומי. חרף גודלה של המערכת הצבאית היא נחלצה מן הפלגנות-להכעיס, והיא מפגינה גישה המאפשרת למשתלב החרדי למצוא את דרכו בצה"ל ומאתגרת אותו בשום שכל ותבונה. גם אם היא אינה חפה מטעויות, דוגמת סיפור הזקנים, היא חותרת בדבֵיקוּת לשלב את בחורי הציבור החרדי ואברכיו בשורותיה. עד הנה שירתה המערכת הישראלית את הבדלנים מול המשתלבים, בשיטתיות מקוממת, אולי שבעים השנים הבאות יבשרו שינוי.ראש הטופס

• משה ארנוולד, החרדים במלחמת העצמאות, קריית-אונו: משרד הביטחון והעמותה לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2017