בימים אלו עם ישראל מציין את יום הזיכרון לחללי צה''ל, מיד לאחר מכן מדינת ישראל תחגוג את עצמאותה. קדושת החיים עומדת בראש, וגם אנו מוצאים את עצמינו, בני המגזר החרדי, שותפים לכאב ויחד עם זאת, מחפשים מאמר או שיעור שיעשה לנו קצת סדר בדברים, רובנו, לא חונכנו במסגרות הסטנדרטיות, לציין את האירועים כחלק מסדר היום, ונדמה שעדיין ישנם רבים טובים שנותרים מבולבלים וחצויים בתווך.
ביום שלישי, בשבוע שעבר, פורסם שהרמטכ"ל אביב כוכבי הנחה את פיקוד העורף שלא לצרף ברכות לחבילות המזון שנשלחו מחיילי צה"ל, זאת עקב תלונות, כך על פי הפרסום, שקיבל מגורמים בחברה החרדית- על חבילות המזון שחילקו החיילים בערב החג נכתב "חג שמח! איש את רעהו יעזורו. באהבה". עוד פורסם בשמו שהתבטא בסיור שערך, "אחרי כמה שעות קיבלנו טלפון מבכיר שאמר 'תעצרו את זה, זה כבר קירוב לבבות חזק מדי'".
בהנחה והפרסומים נכונים, סביר להניח שמעבר לשיקול פוליטי, אותם גורמים באו בשם שיקול חינוכי, איזו השפעה תהיה על ילדים שיראו זאת. וכך אותה תופעה בדיוק, שלחלקינו נראית כברכה ותיקון לאחרים עשויה להיתפס כאיום שצריך להיזהר מפניו.
מילת המפתח בתמונה היא "מורכבות".
אין אפשרות להתעלם מההיבט של אירועי השעה, הציבור החרדי נדרש לשאלות חדשות, אישיות וחינוכיות. בזמנים שבשגרה פחות קורה שנתקלים במורכבויות שכאלו ובעוצמה שכזו, מצד אחד אנו נדרשים לקבל את גורמי המקצוע והרשויות הממשלתיות כברי סמכא ומצד שני בזמנים מקבילים נחשבו למבקשי רעה (או –ציטוט, משיחות אקראיות: -אנשים שאינם בני תורה, מה הם יודעים בחיים שלהם? החכמה כלולה בתורה).
כלפי הקדמה בכלל, בימים של "שלום", עומדת הגישה של המיינסטרים החרדי לראות בטכנולוגיה כפגע רע. והנה, עולמות הטכנולוגיה והמידע מוכיחות את עצמן בתור הכלי היחיד שמסוגל להחזיק אירוע שכזה ולתכלל אותו. ובמישור האמוני אף הוא רבים מאתנו תופסים עצמם בתפקיד שומרי העולם, נושאי הדגל בעולמו של הקב''ה ומאידך דווקא כאן אנו מככבים בראש מצעדי ההדבקה, כשבתי הכנסת ובתי המדרש נסגרים כמעט על הפרצוף שלנו, וחיילי פיקוד העורף ממלאים את הערים החרדיות ותומכים באוכלוסייה שהוגבלה.
להכיל מורכבות ושניות היא עניין של חינוך, בגרות, ובשלות של יחיד וקבוצה.
ויחד עם זאת, כמו אתגר קשוח, מוצעת לנו פה, הזדמנות גדולה ומבורכת, שיתכן ולא תחזור על עצמה בווליום הזה.
הזדמנות ללימוד "אמביוולנטיות". איך לנהל אותה, ולא פחות חשוב מכך איך להתנהל ולחיות איתה.
האם לנו בני המגזר כקבוצה, ישנם כלים לעודד התפתחות שכזו, או שיח פנימי שכזה?
לדעתי, ישנו כלי מעולה ונגיש, ללמוד לחיות 'שניות', לאכול מורכבות, והוא עולם היצירה והספרות, עדיין אנחנו חסרים יצירות וסיפורת רלוונטית שמתעסקת בעובדות החיים שלנו כהוויתן.
סיפור טוב, ואפילו סיקור עומק שעשוי נכון, כשאינו משמש כ"מניפסט" ציני, אם יהיה מפרי מקלדת הכותבת אמת, הרי שמאליו יהיה ייצוג לצדדים השונים והמגוונים. כך טבעו של סיפור טוב המעלה את אבק ההיסוס, את הקולות השונים שבין אדם לעצמו ולחבריו. ובדיוק על הקוטב הזה נפתח מרחב התרחשות, מדומה אולי, אך מחכים, מעשי, ומבגר.
בכוחה של יצירה כתובה או עיתונאות עומק ראויה לשמה, לתת לרכיבים האלו לקרות יחד, להעמיד אותם במבחן ריקוד או הישרדות.
וכך מהסיפור הקטן, אנחנו יכולים לעבור אל התמונה הגדולה. ועבורנו הקוראים יוענקו כלים חדשים, לחבר פנימית דברים שהם לפעמים אמביוולנטיים זה לזה, היצירה מעניקה לנו "חבילת סיוע" של תבניות קוגניטיביות חדשות.
ומ"עניינא דיומא" בו פתחנו, פתאום, כשאנו לומדים "לאכול" ניגודים, לחבר קצוות, הרי שנקבל מבט פנימי, נוכל לנגן מנגינה שלימה יותר, כזו שאפשר לכוון אותה באיזון כל אחד על פי תפיסת עולמו, וגם לפרוט אותה על כלי מיתר - הלב של ילדינו.
יוצר, וחבר קבוצת "מקום של אש" - בית מדרש לשירה ופואטיקה.