את סבא הכרתי כפנסיונר, שקט ומופנם. הוא היה יושב בבית כל היום עם סיגריה ביד ורדיו ברקע, כמעט ולא יוצא. כשהיה יוצא לתפילה היה מתנהל בכבדות, הולך צעד אחר צעד בקצב איטי, איטי מאוד.
אהבתי את סבא מאוד, אהבתי את השתיקה שלו וכמהתי לרגעים הבודדים שהיה מדבר. הייתי מבקר אותו הרבה, תמיד אני הייתי זה שמלווה אותו לבית הכנסת, כמעט תמיד בשתיקה, מידי פעם היה מדבר וזה היה שכרי. הייתי שואל אותו הרבה שאלות על עברו, הוא היה שותק. ורק מידי פעם שנחה עליו הרוח היה מספר כמעה ומיד מתחרט.
תמיד ידעתי שזה לא הסיפור שלו, רק בשבעה שלו התברר לי עד כמה לא ידעתי על סבא כלום.
אליהו אביצדק- רקובסקי נולד בירושלים, היה בחור ישיבה ומפקד באצ"ל. הוא נמנה עם הסיפורים הגדולים של האצ"ל כחייל ומפקד. חבריו מספרים על בחור כריזמטי, נואם בחסד, איש רוח ועשייה שתמיד אהב בכל מאודו פולמוס וחברים. הוא היה מנהל מעולה, יזם חברתי ואיש עסקים. הוא ניהל את לשכת הרב הראשי הצבאי הרב גורן ז"ל, חבר של בגין (שביקש ממנו לא פעם להיכנס לפוליטיקה), הקים את קריית צאנז בנתניה, הקים וניהל בית אבות ועשה עסקים בארץ ובחו"ל.
בבית אביצדק בתל אביב היו מגיעים אורחים רבים לבקר, חברים רבים היו עולים לבית של סבא וסבתא להינות משיחה טובה בין ארונות הספרים שכללו ספרי קודש לצד ספרי ז'בוטינסקי וי.ל. פרץ, להתייעץ על עסקים או להתפלמס עם אליהו. בית שוקק חיים שהיה מארח גם את ילדי השכונה ובני דודים, חברים של מאיר, אהוד ואיציק בין המשחקים מאמריקה והטלוויזיה שהיו נדירים אז בארץ ובין העוגות והשתיה שסבתא הייתה מגישה.
אותו לילה שחור בחנוכה יום רביעי, 30 בדצמבר 1970 היה המסך שהפריד בין סבא שאני הכרתי לבין אליהו אביצדק מהסיפורים, בין הבית השוקק חיים לבית שמנסה להילחם בשקט בעזרת טרנזיסטור.
"באותו לילה, מספר הרב ישראל מאיר לאו, ישבנו בבית אביצדק, אני, עו"ד מירון ומ. בורשטיין ביקשנו מאליהו שיעזור לנו להקים גמ"ח כספים למשפחות במצוקה וזוגות צעירים. כשישבנו בסלון, הגיע הדפיקה בדלת, שמענו כבר על האסון בנאות הכיכר, אך לא שערנו שזה יגיע כלכך קרוב וכל כך כואב. מאיר היה שבועיים לפני סיום השירות, שלושה חודשים לפני החתונה שלו, החתונה שכל תל אביב התרגשה ממנה. מאיר לא היה רק בנם של אליהו וצילה הוא היה סמל עבור כולנו, את זעקות השבר והיגון אני נושא עימי עד היום".
את סיפור היגון והאבל סבא וסבתא ניסו לקבור, ללא הצלחה, הצער בפניהם של סבא וסבתא והכאב בעיניהם היה הדבר הראשון שהיה אפשר לפגוש במבטם. אבל לא רק את היגון, גם את מאיר מעולם לא הזכירו או סיפרו עליו משהו, כאילו מעולם לא היה.
שאלתי את עצמי לא פעם, למה? למה אף פעם אסור היה לדבר?
תמיד חשבתי שזה דור כזה, כמו ניצולי השואה, מוחקים וממשיכים. אבל זה לא רק זה, בבית אביצדק לא רק שלא דברו על מאיר, לא דברו על צבא בכלל. מאיר היה בין היחידים בחברה שלו ששירתו אחרי הישיבה בצבא, סבתא תמיד התחננה שלא ילך לצבא, גם אחרי שהלך היא רצתה שישרת ליד הבית, היא פחדה. לאחר מותו, מאיר לא הפך לגיבור, הוא היה סתם חייל שחבל שהלך לצבא, לא היה להם לגיטימציה חברתית להפוך אותו לגיבור. סבתא נשבעה שילדיה יותר לא ילכו לצבא.
את יום הזיכרון אף פעם לא ציינו בטקס רשמי או עלייה לקבר, אבל תמיד ביום הזה הייתי (כמו שאר הנכדים) מתקשר לסבתא, לא היינו מדברים על מאיר, רק אמרתי לה שאני זוכר אותו ואותה והיא הייתה אומרת: "אתה לא יודע" ובוכה, סבא היה מאזין בשתיקה.
****
אסון נאות הכיכר
בצהרי יום רביעי, 30 בדצמבר 1970 בשעה 12:10 לערך, בעת שחיילי מחנה נאות הכיכר התיישבו לסעוד את ארוחת הצהרים בצריף חדר האוכל, ששכן לרגלי מצוק במרחק מטר-שני מטר מקיר המצוק, ניתקה לפתע אבן (גוש סלע) מהמצוק, פגעה בצריף וחדרה דרך הגג למטבח ונפלה בין הסירים. חיילים שהיו במטבח זינקו החוצה בבהלה.
החיילים בחדר האוכל שמעו אומנם רעש חבטה חזק מכיוון המטבח אולם לא ייחסו חשיבות מיוחדת לאירוע, מיד לאחר מכן כך קרס הצוק כולו, שהיה מורכב מחוואר הלשון (דוגמת החומר שממנו עשויה לשון ים המלח) על צריף חדר האוכל. באותה עת סעדו בחדר האוכל, או שהו בפתחו, למעלה מ-30 איש, רוב רובם, חיילים בשירות סדיר בגילאי 20-19.
הערכה היא, כי "גושי הסלע שנפלו על הצריף ובסביבתו היו בגובה 3 מטרים וברוחב 5-4 מטרים". הצריף נמעך כליל, וחלק גדול מהחיילים ששהו בו נמחץ למות או נקבר חיים תחת הסלעים הכבדים והריסות הצריף. אחרים חולצו פצועים ונותרו בחיים בשל העובדה שהסלעים נפלו מימינם ושמאלם והם כוסו בענני אבק. היו חיילים שסיימו את הארוחה דקות ספורות לפני שהחלה התמוטטות הצוק ונפילת הסלעים ועמדו בפתח חדר האוכל ולכן ניצלו.
באסון נהרגו 20 בני אדם - 19 חיילים ואזרח, ועשרה אנשים נפצעו.
טוראי מאיר אביצדק בן 23 מתל אביב, טר"ש ארליך פרנטיק (רפאל) בן 32 מגבעת אולגה, טוראי פהימי אבופאחר בן 21 מאילת, טוראי דוד אברג'יל בן 37 מדימונה, רב"ט משה ארגובי בן 19 מתל אביב, טוראי מאיר בוסאני בן 20 מתל אביב, טוראי מאיר בילר בן 19 מנתניה. טוראי שלום ביטון, רב"ט מקס (ניסים) בן חמו בן 21 מקריית אתא, רב"ט אריה ברוק בן 20 מרמת גן, טוראי אליהו הוכברג בן 34 ממצפה רמון, רב"ט אנדרה מצליח בן 20 מבאר שבע, טוראי חיים מייארה בן 19 מנתניה, טוראי יחיא עמר בן 19 מכפר חורפיש, טוראי יהודה נעימי חביב בן 22 מירושלים, טוראי דוד אליהו פירסט בן 21 מבני ברק, טוראי יששכר (סוחה) פרוביאלר בן 18 מקרית גת. רב"ט סאלח עלי בן 19 מעספיא. טוראי קסו חנניה בן, 43 ,סמל סאלים שיבלי בן 19 מכפר שיבלי.
