הבידוד מתמשך מיום ליום, הארבעה עשר יום זוחלים בעצלתיים, אינם מבחינים בין יום של שגרה, ליום של תחילת הזמן, הם גם לא מדלגים על יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לבידוד יש גם מעלה, הוא מותיר די זמן לזיכרונות לצוף מחדש, וביום כזה, הוא מאפשר לי לחזור אל הזיכרון שלי מהימים הקשים ההם, ימי הלחימה מ'צוק איתן'.
וכך בימים של בדידות אני מוצא עצמי נזכר בבדידות מסוג אחר, בחייל אחד 'בודד', שפסעתי אחר מיטתו בשבילי הר הרצל, לא הכרתי אותו קודם, בדיוק כמו ש-30,000 האנשים שבאו ללוותו בדרכו האחרונה לא הכירו.
הוא היה בודד, מקס שטיינברג שמו, את התואר "בודד" קנה הוא ביושר, לאחר שעזב את משפחתו אי שם בלוס אנג'לס שבארה"ב הרחוקה והגיע להצטופף עם עוד כמה חיילים בנגמ"ש מקרטע שעשה דרכו בסמטאות שכונת סג'עייה הארורה.
לא היה לו כל סיכוי לנגמ"ש הישן מול טיל הנ"ט החדשני. הפגיעה הייתה קטלנית. האבידה הייתה קשה. קשה וכואבת מאוד.
וכשמתפרסמת הקריאה לבוא להשתתף בהלווייתו של 'החייל הבודד' מהקרב בסג'עייה, אני לא חושב פעמיים ועולה יחד עם אלפי אנשים במעלה הר הרצל לחלוק כבוד אחרון למקס הי"ד, יחד עם קהל האלפים שדומעים אחר מיטתו ועונים 'אמן' על הקדיש לעילוי נשמתו.
מקס שהיה מוכן להקריב את הקירבה המשפחתית, שמוכן היה להכנס לבידוד של 'חייל בודד' בכדי למסור את נפשו למען עם ישראל, גילה במותו כי עם ישראל נרתם בכל הכוח להפיג את הבדידות, בדידות שהופרה באחת ע"י שלושים אלף משתתפים, ואני בתוכם, שלושים אלף מלווים שלא אפשרו לו להשאר בודד בדרכו האחרונה.
דומני שהיום, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, זו הזדמנות לזכור את אלו שהקריבו את חייהם למען עם ישראל, שוויתרו על הנוחות האישית ובחרו בבדידות מרצון, בדידות של הקרבת חיים למען הכלל.
'מקס החייל הבודד' נמצא כבר שש שנים בעולם שכולו טוב, במקום המיוחד השמור להרוגים על קידוש השם. אין לי ספק כי הבדידות שבחר בה בחייו היא שגרמה להלוויה המכובדת מרובת המשתתפים לה זכה במותו.
אז אמנם כעת נראה ש"בדידות הקורונה" תשפיע השנה בין היתר גם על קברו של החייל הבודד, ומי יודע כמה יוכלו לפקוד את קברו, אם בכלל, עדיין יש לזכור כי סיפור הבדידות של מקס הותיר מסר בלתי נשכח שממשיך להדהד, מסר שזועק ללא קול כי סופה של כל בדידות להסתיים.
לצערנו במקרה של מקס היה זה האסון הקשה שהוביל לסיום הבדידות, ולנו נותרה רק התפילה לבורא העולם לייחל לסיום אחר, טוב יותר, שיסיר ברחמיו את מגיפת הקורונה ויחד איתה את ימי הבדידות.