יותר משבעים שנה אנחנו, כחרדים, מנהלים יחסים מורכבים עם צה"ל; ייתכן שבסיומה של השנה ה-72 להקמתו, ניתן להצביע על שינוי מהותי ביחסים אלו; שינוי חיובי.
בניגוד למקובל לחשוב, יחסו של הדור החרדי הנוכחי, וזה שלפניו, למדינת ישראל ולצבאה, לא מתבסס על סט ערכים ואידיאולוגיות, שחודדו בעקבות ההתנגשויות הקבועות בין רשויות השלטון לציבור יראי השם.
גם שיחות ה'השקפה' בתלמודי התורה, בתי הספר, הישיבות והסמינרים, אותן משמיעים אנשי החינוך לתלמידיהם - היושבים פעורי פה, ומחויכים ממעט 'אקשן' וגיוון בסדר היום התובעני - הן לא הגורם שהוביל למבט שלילי שלהם על צה"ל.
מי שכן מהוות תמיד מוטיב מרכזי בגיבוש יחסי האהבה-שנאה המוכרים, הן המחוות הכאילו קטנות, שהחרדי קולט כבר בקטנותו, כלפי הצבא של מדינת היהודים.
כך זה הרי בכל נושא, לא רק מתחום ה'דת-ומדינה': אם לאדם נראה שדעותיו הוסדרו אחרי סבב של "סיעור מוחות" שכלל שמיעת צדדים מנוגדים ונימוקים מעמיקים, הרי שהאמת שונה לחלוטין. דעתו קיבלה את ה'פוש' העיקרי מסך של חוויות שעבר, שהשפיעו עליו רגשית בתת-מודע.
ובחוויות שספגו חרדים רבים, עוד בצעירותם, מהסביבה בה גדלו, ניתן למנות לדוגמה גרפיטי 'חרד"ק' שרוסס נגד תושב השכונה שבחר להתגייס לצה"ל, עקיצה משכן לספסל בבית הכנסת על תחפושת החייל בפורים, מפגש ראשוני מתוח בעת קבלת הדיחוי בלשכת הגיוס ועוד.
רגעים קטנים אלו, ואחרים הדומים להם, לא תורמים למבט חיובי ומעריך כלפי חיילי צבא הגנה לישראל. בלשון המעטה. ואליהם מצטרף כמובן העימות, האלים לעתים, על רקע מאבק הקיצונים היצרי נגד גיוס חרדים לצה"ל.
אל מול כל זה עמד עד כה משפט רפה משהו, שנאמר לעתים מזומנות על ידי ההורים או המחנכים, בסגנון "זה שאנחנו לא מתגייסים, לא אומר שחלילה שוכחים שהחיילים הם אחים שלנו" - משפט שמושמע בעיקר בעיתות של מתיחות ביטחונית ונפילת חיילים בקרב מול אויב טרוריסטי משותף.
אך לאחרונה נצפו כידוע מראות בל ייאמנו בריכוזי הערים החרדיות. רחובות בני ברק והשכונות החרדיות בירושלים מלאו בחיילים, שסבבו בין בתי המגורים כשמשא כבד על כתפיהם, ובתוכו מזון ומצרכים בסיסיים עבור התושבים, חרדים ברובם, שהיו נצורים בבתיהם מאימת נגיף הקורונה.
מעשה זה, שבוצע בלב רחב וחיוך על הפנים, גרר אחריו תגובות נלהבות ומתבקשות של תושבי המקום, ולא רק ה'פתוחים' שביניהם. רבים ניגשו לחיילים, הודו להם במילים חמות והוקירו להם תודה.
"עם ישראל", נקלט אחד מהם זועק בהתרגשות מול המצלמה, "תראו רבותי את החיילים שלנו, שעוזרים לאברכים ולבני התורה ואפילו שורפים להם את החמץ. בזכות החסד שלכם תבוא הגאולה. אשריכם חיילים. ירבו כמותכם בישראל. בזכות זה נינצל כולנו". והחייל השיב, איך לא, ב"חזק וברוך!".
וזוהי רק דוגמה, אחת מני רבות, ליחס הלבבי, ההדדי, ששרר בשבועות האחרונים בקרב אנ"ש, לעבר החיילים. כמו האברך העבדקן ההוא, היו עוד רבים וטובים, כמעט מכל החוגים ותתי-המגזרים בציבור החרדי.
גדולתם של הרגעים הללו אינה רק בעצם קיומם, המבורך לכשעצמו, אלא בגלי ההדף שהם עשויים ליצור בקרב בני הדור הצעיר. במוחם ובלבם של אלו ייקלט, כי מצוות ה"ואהבת לרעך כמוך" והכרת הטוב חלות באופן טבעי גם על לובשי המדים שסמל צה"ל תפור עליהם.
הדור הבא אולי יצליח להכיל את העובדה כי אין סתירה בין אי-ההכרה המקוממת בתרומתם המכרעת של לומדי התורה לבין הבנת המציאות הפשוטה בה חיילי צה"ל עושים את שירותם גם למעננו.
יתכן, כי למרות המשך הבעייתיות בגיוס חרדים לצבא, שנת תש"פ תהווה נקודת מפנה ביחס האמיתי של הזרם החרדי המרכזי אל החיילים, אודותם זעק מרן הגר"ח שמואלביץ זצ"ל - לאחר 'מלחמת יום הכיפורים' בה נהרגו 2,656 מהם: "נכיר בכך שהם קדושים; הם נהרגים למען עם ישראל!".
- הסרטון שבראש הטור הופץ ברשתות החברתיות וניסיונותינו לאתר את בעל זכויות היוצרים לא צלחו. אם זהות הצלם ידועה לכם הודיעו לנו בדוא''ל desk@kikar.co.il. השימוש בצילום נעשה בהתאם להוראות סעיף 27א לחוק זכות יוצרים, התשס''ח-2007.