מה הם חוקי התורה להסגר מצורעים? חוקי הגיינה ציבורית או שמא חשש מהידבקות במחלת הצרעת שהייתה מקובלת כנפוצה בימי קדם בקרב היהודים. האם אלפי שנים לפני שהמדע למד על 'הידבקות' – התורה הגדירה חוקי בידוד מטעמי בריאות. הדעות השונות, והרש"ר הירש בהבהרה חד משמעית אודות מצוות הבידוד של המצורע, סמל לחרון אף ד' על חטאי השחתה חברתית, ובעטיין גירוש מהתחום החברתי של מקדשו – שלא ישכנו בתוכו.
ימי מגיפת הקורונה פוגשים השבוע את פרשת מצורע, בה הצטוו ישראל על ההרחקה מהמחנה וישיבה בדד למי שנגע צרעת הופיע בעור בשרו, אבחון הצרעת נעשה על ידי הכוהנים וככל שתשובתם חיובית המאשרת את היותו של האדם נגוע בצרעת, הרי שהוא נדרש לשבת בדד ולהיראות לבדיקות נוספות אצל הכהן עד שיקבל את התשובה על היותו בריא.
חז"ל מונים במסכת ערכין את החטאים שבגינם מגיעה הצרעת - כעונש לכאורה, כך גם מביא רש"י בפסוקי התורה ומדגיש את חטא לשון הרע כחטא העיקרי שבגינו הצרעת באה על האדם.
גישה זו, שהצרעת עונש היא, אף באה לידי ביטוי במעשים שונים המוזכרים שבעטיין הגיע עונש זה, משה רבינו שידו נעשתה מצורעת כשלג על כך שהרהר אחר אמונתם של ישראל על שליחותו, מרים הנביאה על שדיברה באחיה משה, ובמעשה גיחזי משרתו של אלישע ועוד, וכן מעשים ומדרשי חז"ל בנושא זה.
באופן כללי, המצורע בלשון העם לאורך ההיסטוריה הוא כינוי למי שהוא מנודה מהציבור ומרוחק ממנו מכל סיבה שהיא. גם בהפטרת השבוע אנו לומדים על ארבעת המצורעים שישבו מחוץ למחנה בתקופת המצור על השומרון, ודווקא במקרה ההוא הם נזכרים לשבח בשל הישועה שהגיעה באמצעותם לישראל.
מאידך אנו מוצאים כמה מבעלי התוס' וכן בפירושו של הרמב"ן שראו בהרחקת המצורע גם אמצעי בריאותי וז"ל הרמב"ן בריש פרשת תזריע: וכן אמר הכתוב במצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו) - ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים: "ויצא אל מחוץ למחנה, לא יבוא אל תוך המחנה" (דברים כג, יא) - כי הזכיר בו ישיבה, שלא ילך כלל, כי ריחו והבלו מזיקים.
הרש"ר הירש הודף את תיאוריית המחלה המדבקת
פולמוסים סביב מחלת הצרעת אנו מוצאים לאורך ההיסטוריה בכמה היבטים, החל מתשובות בעניין אם מותר להתגרש לאור היותו של אחד מבין בני הזוג חולה בצרעת. ועד הלכות בענייני בידוד וכפי שאנו מוצאים בסמ"ג שאם נכנס מצורע לבית הכנסת: "עושה לו מחיצה גבוהה ברוחב ארבע אמות, ונכנס ראשון ויוצא אחרון" - כדי שלא יבוא במגע עם שאר בני הקהילה.
אולם מסתבר שמחלות כגון צרעת וגם מחלות אחרות שנחשבו מדבקות לאורך ההיסטוריה, היו בעיקר כר פורה להסתה שלוחת רסן כנגד היהודים על היותם מפיצי מחלות וכאלו הגורמים ומביאים סבל לעולם, פוגרומים נערכו בקהילות היהודיות בעקבות ההסתה הפרועה בעיקר במדינות אירופה, לעיתים ההסתה כנגד היהודים כללה את המוטיב שהם נגועים יותר במחלות ולכן מפיצים אותן וכאשר היהודים נפגעו פחות מהמחלות המידבקות הרי ששוב היתה זו הוכחה שהם מפיצי המחלה ולכן הם יודעים כיצד להישמר שלא להפיצה בקירבם.
בשורה התחתונה, היהודים היו כמובן אשמים בכל דבר רע שאירע בעולם.
הרש"ר הירש, הודף בתקיפות את תיאוריית היות הצרעת מחלה מידבקת, הכוהנים – רופאים מאבחנים ושוטרי משטרת הבריאות, והבידוד, רצון שלא להדביק את הקהילה במחלה.
להלן נביא את דברי הרש"ר הירש – ברובם על פי לשונו המתורגמת מגרמנית בפירושו על התורה.
דעות משובשות
הלכות נגעים – יותר מכל שאר חלקי התורה – שימשו מקור לדעות המשובשות על "אופיים הסניטארי של חוקי תורת משה". אכן, המבט השטחי יכול למצוא סימוכין לכך. שהרי לכאורה מדובר כאן במחלות – במחלה מדבקת, הנפגעים ממנה נשלחים לבידוד, לשם איזו מטרה – אם לא כדי למנוע הדבקה? היה די בכך כדי לקבוע את אופיין של הלכות אלה, כל עצמן לא באו אלא לשמור על בריאות העם כביכול. והכוהנים, המשמשים במסגרת זו, אינם אלא חכמי רפואה. אולם מכל הרשימה הפתולוגית של מחלות אנושיות הוצאה דווקא "מחלת הצרעת", רק כנגדה ננקטו אמצעים משטרתיים. נראה איפוא, שיהודים סבלו ביותר ממחלה איומה זו, והבדייה של טציטוס – כאילו גורשו היהודים ממצרים בעטיה של צרעתם – יש לה, כנראה, על מה שתסמוך!
נעיין אפוא בדיני נגעים – בכלליהם ובעיקרי פרטיהם. נראה, אם יש בהם כדי לאפשר את ההנחה על אופיין הסניטארי של הלכות אלה.
הצרעת העיקרית – השחין – איננה מטמאה כשלעצמה. אותו "שחין רע", "שחין מצרים" "אשר לא תוכל להירפא" (דברים כ"ח, כ"ז. ל"ה) איננו מניח מקום לטומאה כלל. שהרי נאמר בפרק שלנו, שאין נגע טמא יכול לבוא, אלא לאחר שנרפא השחין וחזר ונוצר בו עור בריא (י"ג, י"ח). אם כיסתה הצרעת את כל הגוף "מראשו ועד רגליו" (פסוק י"ב, י"ג), חזרה הטהרה. נמצאת זו התורה היוצאת מפי ה"רופאים הסניטרים": אם פורצת המחלה בכוח רב ומכסה את כל הגוף, הרי זה סימן להחלמה גמורה. והנה דווקא בשחין מצריים, "אשר לא תוכל להרפא" – הרי שיא האימה מתואר במילים: "מכף רגלך ועד קדקדך". עובדה פשוטה זו היתה צריכה לעורר תשומת לב ולערער על התפיסה המקובלת.
עוד למדנו בתורה שבעל פה על ההתחשבות הליברלית של אותם "רופאים מטעם משטרת התברואה", הלבושים בגדי כהונה. והן התחשבות מעין זו היא חסרת כל מובן במחלה "מסוכנת" ו"מתועבת" כצרעת. שהרי כל עצמה של הכרזת הטומאה – והבידוד שהוטל בעקבותיה – לא באו אלא "למנוע סכנת הדבקה".
אימתי יש צורך בפיקוח המשטרה ובהטלת בידוד – אם לא בזמן שרבים נועדים במקום אחד, והמצורעים המתהלכים בקרב ההמונים עלולים להדביק משפחות שלמות ואף את האומה כולה! והנה דווקא באותם זמנים היו הכוהנים נמנעים מלפקח על הצרעת. בשבעת ימי המשתה ואף בשלוש הרגלים, עת האומה כולה נועדה בעיר המקדש – וכן בשבתות ובמועדים – לא היו מאבחנים נגעים כלל.
הכלל הוא שכל ספק נגעים בתחילה טהור. כלל זה מקל בהלכות נגעים יותר מאשר בשאר איסורים. אולם אילו היה מדובר כאן במחלות ובמניעתן, היה נוהג הכלל: "חמירא סכנתא מאיסורא" (חולין י ע"א) – והיה צורך להחמיר בהלכות נגעים. עוד מצינו, שאפילו נודע בוודאות, שיש כאן נגע עם סימני טומאה – אלא שאין ידוע, איזה משני הכתמים הוא הנגע הטמא – הרי אין מטמאים את הנגע! ועוד, אין מצורע משולח אלא מערים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון. ואילו בשאר חלקי הארץ – בכל ערי החצרים ובכל הערים שהוקפו חומה לאחר מכן – היה המצורע מתהלך בקרב ההמונים. שום "הסגר משטרתי" לא הגן על העם מפני סכנת ההדבקה במחלקת הצרעת. ורק בגדים מנוגעים היו משולחים מכל מקומות המגורים!
הדו"ח הבריטי שחושף – אין הדבקה מצרעת
גילויי המחלה המתוארים בפרשתינו, דבר אין להם עם מחלות העור המתוארות בכתבי מדע הרפואה תחת סוג הצרעת. הללו מתחילות בנפיחות דלקתית ההורסת את העור ומכהה את צבעה. ואילו הנגעים שלנו אינם אלא כתמים לבנים בעור. ובפירוש אמרו בתורת כוהנים שאין הם בולטים למעלה מן העור. ר' עובדיה ספורנו הרופא בפירושו לתורה כבר עמד על ההבדל שבין נגעים אלה – לבין המחלות האיומות המתוארות בשם צרעת בכתבי הרפואה. משום כך מאז ומתמיד היינו משוכנעים, שדיני הסגר ושילוח המוטלים על המצורע לא באו כלל כדי למנוע סכנת הדבקה.
מוסיף ומציין הרש"ר הירש - הנה עתה הגיע לידינו דו"ח של וועדה שנתמנתה על ידי ממשלת בריטניה וועדה זו חקרה את הצרעת, השכיחה ביותר במושבות הבריטיות ומתפשטת שם במידה מבהילה. והיא קבעה את העובדה, שהצרעת – גם באותם גילויים נוראים – איננה מחלה מידבקת כלל. וכך נאמר שם:
"השאלה העיקרית העומדת לפני הממשלה היא זאת: האם המחלה מידבקת או לא? אין ספק, שהיהודים ראוה כמידבקת – והסגר חמור הוטל על כל מי שנפגע ממנה. יחד עם זה סביר להניח, שכל שאר מחלות העור נתפסו – בהשקפה היהודית – כזהות עם הצרעת. לפי זה, אנשים שחלו במחלות העור המידבקות של אירופה החדשה – כגון בחצבת, בסקרלטינה ובאבעבועות – נכללו בחוקי ההסגר שהוטלו על המצורעים. אך זו עובדה הראויה לתשומת לב. נראה, שהיהודים של ימינו פגיעים פחות למחלות מידבקות משכניהם האירופיים. ושמא ניכרים בכך עקבות אותם מנהגים טכסיים – שהשפעה כה גדולה נודעה להם על כוחם הגופני של היהודים העתיקים. אולם יהא הדבר כאשר יהא. כתבינו מכל חלקי תבל מעידים כמעט פה אחד: המחלה איננה מידבקת".
הצרעת – עונש על חטא חברתי
הדעה, שדיני נגעים הם אמצעים משטרתיים מטעם שירותי התברואה – איננה אפוא אלא פרי הדמיון. אך בלאו הכי, הרי התורה עצמה איננה מניחה כל מקום לספק ביחס למשמעות דינים אלה. תורת הנגעים נזכרת גם בספר דברים. והיא כתובה שם במסגרת שורה שלמה של הלכות, שחשיבות כולן היא בתחום החברתי. כולן שוקדות על שמירת כבוד האדם ועל התחשבות באושרו של היחיד. וכך נאמר שם: "השמר בנגע הצרעת לשמר מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים".
מרים נצטרעה, משום שדיברה לשון הרע במשה – ונסגרת שבעה ימים מחוץ למחנה. ונאמר שם, שהצרעת וההסגר הם אות לחרון אף ה' על דבריה. שהרי כך השיב ה' למשה על בקשתו לרפא את אחותו. "ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים? תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף". ועונש זה נגזר כתוצאה מחטא חברתי, אשר – כמות שהוא מתואר לפנינו – הוא גם לשון הרע וגם גאווה. מעתה כל נגע צרעת הפוגע באדם מישראל יזכיר לו את המאורע שנתנסתה בו מרים. מתוך כך יבוא לידי שמירה קפדנית של ההלכות הנוגעות בדבר.
נמצא אפוא, שיש לראות כל נגע צרעת כעונש על חטא חברתי. וההסגר מחוץ למחנה – מחוץ להיקף הלאומי שמסביב למקדש התורה – תכליתו וטעמו אינם אלא "היכלם". להחדיר באדם את התודעה של פחיתות מעלתו.
בידוד – חרון אף ד' על השחתה חברתית
ואכן גם חז"ל רואים את הנגעים כעונש שנגזר משמים. בראש ובראשונה על חטא לשון הרע. אחר כך גם על החטאים העיקריים של החיים החברתיים, ששבעה מהם מנויים במספר. וכך אמרו בברכות ה' ע"ב. "כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה". וכך בערכין טז ע"ב. "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו? הוא הבדיל בין איש לאשתו בין איש לרעהו, לפיכך אמר תורה בדד ישב וגו'". "מה נשתנה מצורע שאמרה תורה יביא שתי ציפורים לטהרתו? אמר הקב"ה, הוא עשה מעשה פטיט (=פטפוט), לפיכך אמרה תורה יביא קרבן פטיט".
אך מאידך מנויים שם טז ע"א שבעה חטאים חברתיים – במובן רחב יותר – שנגעים באים עליהם. "על שבעה דברים נגעים באין, על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין".
ואכן לשון הרע, המשפיל האדם בעיני חבריו והורגת אותו מבחינת רוחנית, כוללת כל אותם חטאים ומידות רעות. כולם כלולים בפרי אחד של השחתה מוסרית. שהאדם שלא ניצל את האיברים והכוחות שניתנו לו כדי לנהוג בענווה ובאמת, כדי לעשות חסד וצדק ומעשים טובים, כדי לדבר אמת ושלום – אלא הוא נעשה לנושא היפוכם של כל אלה. משום כך הוא עצמו שנוא ותועבה לה'. וה' משלח נגע בגופו כאות לחרון אפו. כך הוא מגרש אותו מן התחום החברתי של מקדשו – עד כדי "הכלם". למען יאשם בעיני עצמו ויהרהר בתיקון מידותיו. כשם שנאמר במרים. "ויחר אף ה' בם וילך, והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג" (במדבר יב, ט-י) – כן הדבר לדורות כל הרואה נגע בגופו, בבגדו או בביתו – הרי נגע זה מורה לו. התנהגותו החברתית מעלה את חרון אף ה'. ה' לא ישכון בקרבתו ולא יתן לו הגנתו וברכתו.