אנו דור הביניים, בעוד 20 שנה לכל היותר, ככל הנראה לצערנו לא יתפקדו אותם שחוו את מאורעות השואה מכלי ראשון, כל שיישאר הם הסיפורים שסיפרו או לא סיפרו, הספרים, הסרטים, העדויות המוקלטות, ואתרי הזיכרון, וכן בעזרת ה' גם אנחנו. עלינו מוטלת החובה לספר את מאורעות התקופה כפי ששמענו אותם מכלי ראשון, מעדים שחוו את הזוועה על גופם.
המשמעות של השינוי הזה בלתי נתפסת עדיין במלואה, אבל ניתן רק לנחש על פי המסתמן כבר היום, שתופעות נוראות כגון הכחשת השואה או צמצום היקפה או משמעותה, יפרחו בקרב גורמים עוינים.
התופעה הזו לא חדשה כלל, למעשה היא התופעה הראשונה שנצפתה לאחר שנות השואה, ואפילו תוך כדי המלחמה. בעוד העולם צופה בתדהמה בזוועות, עלינו לזכור שכבר אז התרוצצו שמועות ולפיהן ממדי ההשמדה אינן כפי שמתארים אותם הנמלטים מהזוועות, וכי השמועות על השמדת היהודים משמשות מטרות שונות כגון "הכפשת" המשטר הנאצי במטרה לדחוף את המדינות הניטרליות אל תוך המלחמה בנאצים, ועוד טענות הזויות ומשונות.
היחס אל הניצולים לאחר המלחמה לא היה טוב יותר, הנספים והניצולים נתפסו כחלק מקורבנות המלחמה הנוראה שגבתה את חייהם של עשרות מיליונים בני לאומים שונים והיהודים כלאום שסבל מן המלחמה אינם ייחודים יותר מן הקורבנות האזרחיים האחרים שנספו.
אפילו לאחר מתן האישור על ידי האו"ם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל שתפתור את בעיית הפליטים מאירופה, לא ניתן יחס של כבוד לניצולי הזוועה הנאצית, והם מצידם "אודים מוצלים" מאש התמסרו למאבק על בניית הארץ ושיקום חייהם, תוך שהם מוותרים על כל כבודם כמי ששרדו את הזוועה. למעשה הניצולים חשו לעיתים רבות תחושות אשמה ובושה שהכבידו על מצפונם. וסביבתם ה"צברית" והגאה לא תרמה בלשון המעטה לשיפור תחושתם.
באותם השנים הפעולות להנצחת השואה התמקדו בנספים כקורבנות שהקריב העם היהודי למוד הסבל לאורך הדורות, מרתף השואה שהוקם בשנת 1949 ומוזיאון לוחמי הגיטאות שהוקם מעט אחריו, הדגישו זה את הקורבן וזה את הגבורה של המורדים, בהתאמה.
מוזיאון יד ושם שהוקם כמה שנים מאוחר יותר היווה אתר הנצחה לאומי של מדינת ישראל שמדגיש את תחיית העם היהודי בארצו כתגובה טבעית וכמתחייבת מכורח המציאות לאור מאורעות השואה.
היה זה תהליך ארוך ורב שנים עד שהובנה לעומקה משמעות מלחמת הנאצים ביהודים וביהדות במלוא עוצמתה. ובנתיים, התפתחה מיתולוגיה.
בשונה מזיכרון אותנטי, מיתולוגיה נוטה לבצע האדרה והשגבה של מאורע שהתקיים או לא התקיים, לדוגמא הר געש שהתפרץ וקבר את יושבי הכפר שלמרגלותיו, עלול להיתפס במיתולוגיות עתיקות, כשיאו של קרב אדירים בין ענני סערה אימתניים ובין דרקון עצום השוכן בלב ההר, והלבה הרותחת אינה אלא אישו של הדרקון הזועם.
מיתולוגיה נוצרת פעמים רבות על מנת להעניק משמעות או יכולת תפיסת מציאות טובה יותר עבור מאורע שנתפס כ"גדול מהחיים" וכבלתי ייאמן. מיתולגיה מעניקה יכולת להסביר את האירוע ולמסגר אותו עבור ילדים ומתקשים אחרים בהבנת תהליכים מורכבים ביותר.
ובקיצור מיתולוגיה משמשת פעמים רבות כסיפור קצר ופשוט עבור מאורע ארוך ומורכב.
סיפורי המיתולוגיה אודות השואה אינם מרובים, ובחלקם מבוססים על אמיתות חלקיות ונרטיב היסטורי הגיוני. אבל לעיתים הם מסיטים את הבנתנו והבנת הדור הבא את השואה ממלוא משמעותה האיומה אל עבר סיפור אמורפי שהופך בעיננו לסיפור המשמעותי של השואה. כמו כן הם מערערים את אמינות הזיכרון ההיסטורי של השואה באוזניי המאזינים לאחר שהם מבינים כי הסיפור המדובר לא תמיד אירע במציאות.
ניתן להבין ואולי גם להכיל סיפורים מיתולוגיים אודות השואה כאשר המאורעות טריים עדיין והכאב בלתי נסבל מכדי לעסוק בו באופן ישיר, וכן כאשר יש עדים חיים לסיפור האמיתי כפי שאירע. לעומת זאת, בזמננו ובעתיד כאשר ניתן לעסוק במאורעות השואה גם באופן מדעי וטכני, יש חשיבות רבה למניעת השתלטות תהליכים מיתולוגיים בהנצחת השואה ולהתמקד גם בעובדות במלוא עוצמתן.
אם נברר עם נער חרדי מן השורה מה הסיפור הראשון שעולה במוחו ממאורעות השואה סביר מאוד שנקבל בתגובה את הסיפור המצמרר המתעד את רגעיו האחרונים של הגר"א ווסרמן בעל הקוב"ש כפי שמובא בהקדמת הספר שנדפס לאחר השואה.
אם נשאל נערה חרדית את אותה השאלה סביר להניח שהיא תגיב בסיפורם של צ"ג בנות "בית יעקב" שמסרו את נפשן על מנת לא להיטמא בידי הנאצים.
הבעיה היא שכפי הנראה במחקר ההיסטורי היום, הסיפורים הללו לא אירעו במציאות. למי שאינו מסתפק בכך אציין כי באוזניי שמעתי מפי אחד מראשי ישיבת "פוניבז' לצעירים" ז"ל בשם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהסיפורים הללו אינם נכונים.
עם כל הכאב בהפרכת המיתולוגיה שעליה גדלנו וחונכנו יש להתבונן למציאות בעיניים ולזכור כי אימי השואה אינם יכולים לסתכם באותם מאורעות שואה ספורים והירואים שאותם מקפידים להעמיד במרכז במערכת החינוך החרדית כדוגמת סיפור הצלתה המופלאה של ישיבת מיר, או אמירתו של מרן החפץ חיים לרב מפוניבז' "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש", או סיפורו המופלא - שהונצח לאחרונה בשירו של אהרן רזאל - של הגיבן הקדוש והאדמו"ר מפיאסצנה הי"ד.
עלינו ללמוד וללמד את מאורעות השואה לעומק ולרוחב, ולהבין את המשמעות ההיסטורית של מלחמת הנאצים בתורת ישראל ברוח היהדות ובמוסר היהודי. כמו כן, לא ניתן להתעלם מנס הקמתו של בית לעם ישראל בארץ ישראל ולמיליוני פליטי השואה, גם אם יבחר הבוחר להתכחש לחלקה של התנועה הציונית ולהאשים אותה בהאשמות שונות מוצדקות ככל שיהיו.
זוהי חובתנו למען הדורות הבאים להוריד את השואה ממרומי הסיפורים המיתולוגיים הנשגבים אל אדמת המציאות האיומה, בכדי שלא נשאיר לילדינו קומץ סיפורים, ומעט מידי מידע היסטורי בעל ערך על מיליוני הקורבנות חייהם ומותם על קידוש ה', וכדי שנוכל להילחם בצורה טובה יותר בהכחשת השואה.
הכותב משמש כמנכ"ל "מוזיאון מרתף השואה" בהר ציון - ירושלים