ראש הישיבה שהשקה עציצים לזכר השואה

יום השואה, עם ישראל מתייחד עם שישה מיליון יהודים שנרצחו ונטבחו בידי הנאצים ועוזריהם ימ"ש.

השואה הנוראה החלה בליל הבדולח המפורסם, עת הנאצים רצחו[1] 2500 יהודים יהודים, החריבו 1046 בתי כנסת, ומאות ספרי תורה, תלמוד בבלי וירושלמי ראשונים ואחרונים נשרפו.

את המסכת הדפיס רבי זאב וואלף גרסטל מגדולי רבני גליציה. שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ברח מפני גייסות הרוסים ללבוב, והגיע במנוסתו עד פראג.

בינתיים נודע לו כי קוזק אחד הצית את ביתו באריטשוב, כל רכושו היה למאכולת אש, ואין לו לאן לשוב. במיוחד כאב לו על חבילות כתביו שהיו ארוזות בשקים ומוכנות לדפוס. כל מפעלו התורני החשוב של תרגום כל תלמוד בבלי ליידיש עליו עמל שבע השנים תמימות הלך לאיבוד.

ר' זאב הנציח את פוגרום זה בהדפסת מסכת ברכות זו, לעולם לא נדע בכמה עותקים, כי אלה נשרפו בפוגרומים שבאו אחריו, יתכן שיהודים בשואה הנוראה, במחנות המוות עדין למדו עם עותק של מסכת ברכות בהדפסת ר' זאב וואלף והביטו ציור של הנער היהודי הבורח מבית הכנסת ובידיו ספר תורה.

מה הם חשבו?! האם הם דימיינו שיבוא יום והעם היהודי יתגורר בארץ ישראל עם אלפי בתי כנסיות, ומאות אלפי ספרי תורה, ומסכת ברכות בבלי וירושלמי בהוצאות מאירות עיניים?!

ברוך ה' שזכינו להתגורר בארץ ישראל, בה השלטון מאפשר לכל הרוצה לשבת וללמוד תורה ולהחזיק את העולם.

ראש הישיבה שסירב לעמוד בראשות ישיבת פוניבז', והשקה עציצים לזכר השואה

כבר בצעירותו הוכר הנער ישראל זאב גוסטמן כעילוי, הוא נחטף לחתנו של ראש ישיבת רמיילס שבווילנה, בגיל-21, כיהן כדיין בבית הדין הגדול של ווילנא, עתיד זוהר היה לו בעולם התורני של וילנה, אולם איש לא פילל שבני אותו דור ירצחו בשואה הנוראה.

בתקופת השואה היה לבין הרבנים האחרונים ששרדו, והוא נאלץ לענות על שאלות קשות ביותר, על אחת מהם הוא פסק על איסור להתאבד.

סבל רב הוא עבר[2], במהלך המלחמה בנו יחידו נחטף ונרצח, מצמרר שאת נעלי ילדו הי"ד הוא מכר תמורת מעט קמח והאכיל בהם את אלמנת רבי חיים עוזר גרודזנסקי כדי שלא תמות מרעב. מצמרר התבטאותו לימים: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: 'וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם'"[3].

בשעה שניחם את פרופ' אומן על בנו שלמה אומן הי"ד שנפל במלחמת שלום הגליל, הוא הזכיר את בנו: "היה לי בן, מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה.. הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של משגיח חשוב וגם את הילד שלה לקחו. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע… הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות...".

לאחר השואה הוא הקים ביחד עם הרבי מטשעבין את ישיבת "ריימלס - נצח ישראל" כדי לסמל את הנצחיות של עם ישראל.

מפורסם שהוא סירב לעמוד בראשות ישיבת פוניבז', וחפץ להקים ישיבה בסגנון ייחודי אשר בה מסר את חידושיו המופלאים, שלימים הודפסו ותפסו פינה בולטת בכותל המזרח של עולם הישיבות.

בולטת דרכו של הרב גוסטמאן בזכרון השואה, בתקופת השואה הוא התחבא בצמחייה ביער, והיא הסתירה אותו מעיני הנאצים, לימים סביב הישיבה בירושלים טופחו גינות וצמחים רבים, ראש הישיבה הקפיד לעבוד בה בכל יום - כדי לגמול חסד לשיחים והעצים שהצילו אותו מהנאצים.

מסופר עליו שהלך לראות את המצעד הירושלמי סביב חומות העיר העתיקה והתבטא באוזני מקורביו: "מי שאיבד ילדים בשואה הולך לראות ילדים יהודים ברחובות ירושלים".

ב"ה שבימינו אנו רואים את נבואת זכריה[4] מתגשמת מול עינינו: "כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם".

את החומרים לכתבה זו ליקטתי מאתר 'פניני הלכה', מבלוג "לשוטט עם עקיבא בירושלים", של המדריך הירושלמי עקיבא סגל, ומידידי מורה הדרך שמעון הירש.

[1] כמה גרסאות וויכוחים ישנם על המספר המדויק

[2] בפורום אוצר החכמה נכתב על הרב גוטסמאן שלאחר השואה (או במהלכה) תפס נאצי והרגו במו ידיו...

[3] ויקרא כו, כט

[4] ח, ד

• ישראל שפירא, הינו חוקר עמית במכון 'עד הנה' לחקר יהדות גליצייה ובוקובינה, מרצה ומדריך טיולים בארץ ובעולם המתמחה בהיסטוריה תורנית
  לפרטים נוספים נא לפנות: sisraerl@gmail.com