בתכנית נוספת, מטלטלת במיוחד, ליום השואה, אירח אהרן מלאך באולפן 'כיכר השבת' את הרב ישראל גולדווסר, מרצה בכיר ב'גנזך קידוש השם', לשיחה ועדויות על מסירות הנפש של היהודים לקיום מצוות בימי השואה.
בפתח הדברים ציין מלאך כי דווקא בימינו אלו, כאשר אנו מתמודדים עם מגיפת ה'קורונה', אולי קל יותר להבין מהי מסירות נפש לקיום מצוות, והסביר כי בסקר שערך יהודי באזור מגוריו, התברר כי לפתע, בשל המצב והאיסור להתפלל בבתי הכנסת, רבי, כ-70%, מקפידים יותר על שלוש תפילות במניין.
מלאך ניסה להבין, האם יש היתכנות לשמירת מצוות בשואה? "ברור שקשה מאוד", השיב הרב גולדווסר, "וזה מה שהופך כל סיפור אחד לשווה פי אלף, כי על כל יהודי שהצליח להבריח תפילין למחנה, אנחנו יודעים שיש עשרת אלפים שלא הצליחו, ועל כל תור שעמד מאחורי הצריף כדי לכרוך רצועת תפילין על היד, יש מקרים שלא היה תפילין רק רצועה, והיו יהודים שקמו ב-4 לפנות בוקר כדי לכרוך את הרצועה ולמלמל 'שמע ישראל', אז היו עשרת אלפים שלא היה להם את זה. זה הסיפורים שהופכים את השואה לא ל'מצבה אילמת אלא ל'קול קורא', משהו שרלוונטי, שאומר שאנחנו אוחזים בלהשקיע במצוות שלנו".
הרב גולדווסר מתייחס למגיפת ה'קורונה' ואומר כי "סיפור הקורונה זה מאפס ילדים, אנחנו בדור שפע, אבל מתי נספר להם את המסר הזה שעם ישראל בשביל מצוות טיפס על קירות ישרים? אנחנו כל הדורות מסרנו נפש. איפה הדבר הזה שיהודי השקיע בשביל מצווה? אנחנו מאוד שמחים עם השפע, כשמגיע קושי - אסור להתלונן, צריכים לברך, אבל כשרואים איך הם עמדו בקושי, לפחות לספר את הסיפורים האלה ולהעביר לילדים שלנו, אנחנו מחוייבים ואנחנו אוחזים בלעשות את זה, ואנחנו מצליחים".
במהלך השיחה, מספר הרב גולדווסר סיפור מרגש על יהודי בשם אליהו הרמן, היה חייט בדווידקה, קצת מתחת פרימה פאלאס, אני לא יודע אם מישהו פעם ידע להעריך אותו, יהודי אמיתי של מסירות נפש. אני פגשתי אותו, בכל פעם שיצא לנו לדבר הוא מאוד עודד אותי על מה שאני עושה, ולכל הרצאה הוא מגיע עם התפילין שלו, והתפילין שלו הלכו איתו כל המלחמה, והוא חירף את נפשו עליהם כמה וכמה פעמים.
"ב'הסיפור שלו', יש לו הרבה סיפורים על התפילין לאורך שש שנים, הוא אומר לי: היינו צריכים ללכת ברגל כל יום ממחנה הלינה, ממחנה הריכוז עד למחנה העבודה, עד לבית החרושת, אנחנו צועדים ברגל קילומטר, צועדים חצי שעה בבוקר, ולי יש תפילין, ואני מניח אותם, אני הולך עם התפילין של יד מתחת לשרוול, תפילין של ראש תחת הכומתה, ואם תופסים אותו יורים בו, זה לא המסירות נפש של ימינו, היום עושים הכל במסירות נפש, זה יהודי שמסר נפש, אם היו תופסים אותו זה פעם אחרונה שהוא ראה את אור השמש, והוא אומר לי, היינו חמישה והתפללנו יחד ואני הלכתי במרכז וחברים שלי אמרו לי אליהו בוא ניתן ידיים אחד לשני כי לך יש תפילין ואנחנו מתפללים בלי תפילין אז לפחות שיהיה לנו את הזרם של התפילין, אז תפילין יש לנו אבל את הזרם של התפילין - היה להם".
הרב גולדווסר מתייחס לכך שקיום המצוות גם חיזק את היהודים בשואה ואומר כי "ליהודי היה תכלית, היתה מטרה. הרי תמיד היתה אופציה לרוץ לגדר, ורבים רבים עשו את זה, ולמה לא? למה לא? אם החיים שלי זה אוכל ושינה - אז אין את זה, אם החיים שלי זה משפחה - אז אין משפחה, אם החיים שלי זה חירות, אם החיים שלי זה פנאי - אין. אם החיים שלי זה תכלית, זו מטרה, זה עתיד, אז אושוויץ לא תכלא את זה, היהודי שומר המצוות, היהודי המאמין, פרץ את גבולות הגדרות, תמיד עמד מעליהן".
הרב גולדווסר מביא את עדותו המדהימה של יוסף כהן שמספר על עצמו איך הוא רוצה לרוץ לגדר, "הוא יוצא באמצע הלילה בעוצר, הוא יוצא מהצריף, על דעת שזה הדקות האחרונות שלו, וזה היה ליל חנוכה, ופתאום הוא שומע מהצריף השכן איך שיהודים מזמזמים 'מעוז צור', 'נעצרתי וחזרתי חזרה, וכל המלחמה, בכל פעם שנשברתי, זמזמתי לעצמי 'מעוז צור''. יש לו פרספקטיבה, יש לו גודל, זה לא נגמר אף פעם התכלית היהודית".
בהמשך התכנית, הקרינו סרט זיכרון על הרב בירנבוים, שהגיע כקצין צעיר עם כוחות צבא ארה"ב למחנות, בסיום מלחמת העולם השנייה. הרב בירנבוים, מציג את התמונות הראשונות מהכניסה למחנה ההשמדה, ומספר כי הוא ישב באוהל, והגיעו שני ילדים גרמנים שביקשו לדבר עם קצין יהודי.
"אמרתי: ילדים גרמנים? תטפל בהם. ואתה מבין למה אני מתכוון. ענה הסמל: 'כן אדוני, בשמחה'. ישבתי שם, עברתי על דוח"ות, לא עבר זמן רב והסמל חוזר ואומר לי: "רציתי לבצע את את פקדותך, אבל עכשיו הילדים שינו את דעתם והם טוענים שהם יהודים, ושלא דיברו אידיש כי חששו שלא יבינו אותם".
"אמרתי 'תכניס את הילדים. אני אבדוק אם הם יהודים או לא'. הוא הכניס אותם כשהרובה מכוון אליהם. שאלתי אותם באידיש: 'איך קוראים לכם?', אחד אמר יוסף והשני לייבל. אמרתי לסמל: זה בסדר. אני אדאג להם. שאלתי את הילדים: "איך אוכל לכם?".
הילדים ענו: "אנחנו רוצים להשאיל את התפילין שלך". מספר הרב בירנבוים: "באותו רגע קלטתי, שהייתי יכול להרוג את הילדים האלה, ועכשיו ב"ה הם מניחים תפילין אלא שהסתכלתי וראיתי שהם לא מניחים תפילין. לא הבנתי את זה ואמרתי להם: או שאתם מניחים את זה, או שאתם מחזירים לי בחזרה".
"הם התנצלו ואמרו לי: 'אתה חייב לסלוח לנו. כשנלקחנו מהבית, היינו לפני הבר מצווה שלנו. אנחנו לא יודעים את ההלכות. תוכל ללמד אותנו איך מניחים תפילין?'. הם סיימו להתפלל ואמרו: מגיע לנו מזל טוב. לא הבנתי מדוע, אז הם הסבירו: עכשיו, כאן באוהל שלך, היה לנו בר מצווה עם עוגיות שאמא שלי שלחה, וקוקה קולה שהייתה לי". הרב בירנבוים הציג את תמונות בני הדודים, וסיפר בהתרגשות: זה הילדים שכמעט הרגתי בשואה.
צפו בתכנית המלאה, ובעדויות המרגשות הנוספות של ניצולי השואה, ששרדו, כדי לספר לנו. נזכור, ולא נשכח.