איפה הקורונה תפסה אותי? בביתי הקט (50 מ"ר בקירוב ואף לא חדר בריחה אחד לרפואה, אבל תודה על מה שיש), כמובן, פיזית, כי עם כל הכבוד לאישיות מורכבת שמשכנת ומשכינה שלום ללא הרף בין זאב קולני - מרד נעורים עקשן ומעיק, אורח שאינו יודע מתי הגיעה העת ללכת וכבש - שה תמים וצייתן שאוהב לתכנן כל צעד בחייו לפרטי פרטים ובקיצור, חנון, לפי הספר, זו העת לתת לחלק השפוי, הבוגר והחלש יותר, כביכול, לקחת פיקוד.
אם כן, אני, כאמור, ספונה במבצרי כבר שבועות מספר ומתייחסת לכל הוראה ברצינות יתרה (אמרו שהתאווררות מותרת עד למרחק של מאה מטר, קרי, כניסה לבניין המגורים שלנו. ובכן, אני פשוט לא עוברת אותה - רק עדכנו אותי מתי מגיע השליח עם המדליה שמגיעה לי ושיביא איתו גם מגש פיצה - חצי בולגרית וזיתים שחורים, חצי רגיל - על הדרך.)
אך מנטלית, הקורונה טלטלה אותי. כן, היא גרמה לי כמובן לערוך חשבון נפש, בלה בלה בלה. לחשב מסלול מחדש, פיהוק, פיהוק, פיהוק. להמשיך לצעוד בזה הישן, מאחר אני עמלה די והותר בימים אלו לחסל מדי דקה כל בלגן ולכלוך שההימצאות בתוך ארבעה קירות מייצרת, למרות שקיטורים רבים מצידי (בעבר, חברה חכמה עם חיי זוגיות מצוינים ייעצה לי לספר לבעל באופן תדיר כמה קשה אני עובדת בניקיון, סידור, כיבוס וכו'. היא טענה שזו סגולה להערכה ואני קשובה הרי, כבר ציינתי) הצליחו להביא את דיירי המלון שלי (כי אם זה לא מלון, מדוע אני מרגישה חדרנית? אה?) לדרגות של אלוף (יש שיאמרו, אילוף, אבל זה מספיק לי, העיקר התכלס) ותת אלוף לענייני זוהמה ואי סדר. לצערי, זה עדיין לא גורם להם לזוז מהספה, אבל אנחנו בדרך לשם. מתי אמרתם שחוזרים לעניינים, בספטמבר? אה, יש לי עוד זמן.
צחוק בצד. הקורונה הניעה את מחשבותיי למקום אפל, חשוך ולא מדובר, לחרדה המשתקת שיתכן ובקרוב לא אהיה פה (וזה עלול לקרות באופן הכי סתמי, המוני ומבודד כאחד, כחלק מהסטטיסטיקה. כמה לא הירואי, כמה לא בשבילי). נכון, אני צעירה ובריאה. משתדלת לאכול נכון, מתעמלת (אוקיי, עד שנכנסו לתוקף ההנחיות המחמירות ממש) ומדי לילה אני בעצם טועמת משנת הנצח, 1/60. אבל כשבכל יום מניין הנפטרים תופח ומגיע למימדים עצומים וכמעט נדמה שאין בית אשר אין בו מת (חולה), החשש הזה לא פוסח עלי. הוא משתכן עמוק בתאי לבי ומתקשר ישירות לאמא שהלכה לעולמה במיטתי שלי, לפני קרוב לעשור.
מני אז, הרהורים (ורק הרהורים בעלמא, הסירו דאגה מליבכם) על עזיבת העולם חולפים במוחי מעת לעת, בדרכים שונות (מחסום כתיבה שניסיתי פעם לעקוף הפגיש אותי עם משפט יפה: ״כתוב אפילו מכתב התאבדות, רק תכתוב משהו״. לא עלה בידי. הסיטואציה היתה רחוקה ממני יותר מדי. אולי אנסה עכשיו בשנית. מדהים מה שנגיף אחד שניתן לראות רק במיקרוסקופ מסוגל לעשות).
אני תוהה רבות מה מצפה לנו מבעד לעננים ואם בעבר, כשהאנשים היקרים לי בירכו אותי בימי הולדת ואיחלו "עד מאה ועשרים", עניתי שמספיק לי גם פחות, רק שיהיו איכותיות ורוויות באושר, משנה לשנה, אני נוטה לטעון אחרת, כי כשיש צאצא בתמונה, הפרספקטיבה משתנה.
חיזוק לכך קיבלתי לאחרונה באמצעות סדרה שבה צפיתי, המגוללת את סיפורה של משפחה עם 4 ילדים ואב אחד שלומיאל שכזה, שאישתו נפטרה בדמי ימיה. הסצנות בה שזורות בכאב רב, עם הומור שחור מהסוג האהוב עלי ומצאתי את עצמי בהן לא מעט. הנסיבות שונות, אך התוצאה היא אותה תוצאה, של יתמות ואלמנות שאין להן מזור. אמא'לה, זה מפחיד אימים.
רגע המוות הוא אמנם קטן וחולף במהירות, אבל אני יראה מהלא נודע, ממה שמצפה לי (מה קורה שם מעל, לכל הרוחות?) ודואגת מאד לקרוביי.
גדול הפסיכולוגים, פרויד, אמר: "אם תרצה שיהיה בכוחך לסבול את החיים, היה מוכן לקבל את המוות". תכלס, לא מלקקים כאן דבש על בסיס שעתי ויתכן שבכלל טוב יותר שם. אולי השד לא כזה נורא. בכל מקרה, מה שלא יהיה, יהיה אחרת ושינויים זה דבר מרגש שמדבר אל הזאב שבי, אז אני זורמת, מתפללת ומאמינה שהכל לטובה.