עוד קשה להעריך לאן צועד הכאוס בבני ברק, להבין את משמעותו ואת תוצאותיו. גם עוד מוקדם להבין את סיבותיו. לצד האמת האובייקטיבית שמראש מעמידה את העיר בסיכון גבוה מהממוצע עקב הצפיפות והממשקים הקהילתיים הרבים, הצטרפו נתונים נוספים שיצטרכו לימוד והסקת מסקנות. ההצתה המאוחרת אצל רבים וטובים, ההפנמה החלקית בשלבים הראשונים, ועוד.
אבל ננסה להתמקד כרגע במצב השורר בה כיום, ובעיקר במה שנראה כרגע כקריסת מערכות כללית בקרב כל המוסדות העירוניים והקהילתיים. החיבה של עסקני ובולדוזרי העיר למדים כחולים שודרגה למדים ירוקים, ועיר הבירה של הציבור החרדי, על מנגנוניה ומנהיגיה, עומדת כעניה בפתח.
אין מדובר בתגבור או בשיתופי פעולה: מושכות ההנהגה בעיר התפוררו כליל, או התבררו כמפוררים מראש. תושביה ואוהביה מייחלים לנס ומתפללים לישועה מעל דרך טבע, כי השתדלות ומושיעים מקרבה נדמה שאין. מלבד נתוני הפתיחה שכאמור מראש לא עושים חסד עם העיר, מסתמנים מחדלים לא פשוטים בתחומי ההסברה, בהטמעה, באכיפה, בתיאום בין הזרועות הרלוונטיות, בפתרונות לוגיסטיים ונקודתיים להכנות לפסח למשפחות המבודדות, בפינוי חולים, ועוד.
בעיקר עולה מבין הדברים כשל בראייה מערכתית ובהנעה מערכתית. שוב: כל זה כמובן לא היה ממגר את הקורונה מבני ברק - שבכל תרחיש הייתה מגיעה לאחוז הידבקות גבוהים יחסית - אבל מונע ממנה להתייצב במקום של סכנת חיים ממשית בהיקף עצום, בהיותה מדגרת הקורונה של ישראל + משבר הומניטרי חריף.
יודגש מראש: אין בדברים הבאים ביקורת כלפי גורם ספציפי. אין בהם רצון להאשים או להכליל. אין ספק כי רבים ממנהיגיה או אנשיה מתאמצים ועושים רבות. אין גם בדברים כדי להפחית כהוא זה מהסיוע הרב שנעשה בחלק מן המסגרות. מטרת שורות אלו, לנסות להבין ולגעת בנקודות חשובות המלמדות אותנו על תהליכי עומק שחייבים ליבון ובירור. הדברים נכתבים בעוד עירנו האהובה מתלקחת בלהבות קורונה, בתחושת חירום מחייבת ומרצון שיעמדו הדברים לנגד עינינו כבר בשלב זה, עבור היום שאחרי. מוטב ניתן לדברים לחדור לראשנו ולדון בהם, בטרם נשקע במטחי ערפל קרב שיעמעמו את חדות המציאות הנחשפת לעינינו.
מאמר זה מבקש לטעון כי יש צדק פואטי עגום וצורב בהתרחשות הקריסה הנוראה הזו דווקא בבני ברק. הרי נורא להתבונן ולראות כיצד הקרייסס קורה דווקא בעיר מלאה חכמים וסופרים, בולדוזרים ועסקנים, מנהיגים ונהגים, אופרציות וטייטלים לכל עת מצוא. הרשות המקומית המבוססת והמדובררת, נאלצת להפריט את עצם קיומה ולזוז הצידה. העיר שידעה קרבות איתנים על קרדיטים להזזת פחי אשפה, ביעורי חמץ, אישורי מרפסות ותמרורים וסדר פירוט שמות אישים במיליוני הודעות יח"צ - חולקת בנדיבות את האחריות וזורקת אותה איש על רעהו. ארגונים עמוסי נוכחות תקשורתית - נפלו שדודים ונעלמו מהזירה הכי מסוקרת בארץ. חצרות הנהגה עתירות השפעה נדמו. עסקנים שנלחמו עד זוב דם על כל גרם של תפקיד - לא נכנסים לוואקום האדיר הקיים.
הלא דבר הוא!
ויש לומר, וקשה לומר, כי כרוכים הדברים אלו באלו. ולצערנו חלילה יהיו כרוכים עד בוא גואל צדק, אם אחרי פסח תש"פ לא ילמדו את התובנה הבאה: אנו חיים במציאות מדומה.
זה לא קרה ברגע אחד. לאט לאט קם הדבר ונהיה. שוב נדגיש - לא כולם כמובן. אבל הדנ"א הציבורי החרדי, הלך והסתאב לאיטו עד שהגיע המשבר הנוכחי, שצועק לכולנו: אתם חיים במציאות מדומה.
נתחיל בדוגמאות פשוטות. כאשר כל אירוע הוא "היסטורי", אתה מפתח חיים במציאות מדומה. כאשר כל פעולה עירונית שגרתית של הרשות המקומית זוכה לסיקורי יח"צ מטורפים וקנויים, אתה מתרגל לחיות בעשייה מדומה, ולחשוב שהיא אמיתית. כאשר נציגים מתמנים וזוכים בתפקידם על סמך קשריהם והשתייכותם ולא בבחירות אמיתיות, מתיישבים על הכיסא אנשים עם התאמה מדומה. כאשר הבנין ברחוב ירושלים מסואב בקורי שחיתות ועיפוש ממסחרה של שנים וכיפופי ידיים לא עניינים, אנחנו חיים בשלטון מדומה.
בני ברק כמטאפורה, היא כנראה הדוגמא הקיצונית לתהליכים בציבוריות החרדית ובקרב חלק גדול מאינפלציית העסקנים שבה. היום ניתן לומר כי המאפיין האמיתי של חלקים רבים מידי בעסקונה, כוללים אלמנטים של התנשאות ובוז לסמכות ולמקצועיות, שנאה לנהלי עבודה שקטים ויעילים, תאווה אינסופית לפאטרצ'ים מהירים של כל מה שקל לייצר ולקחת קרדיט (או לקחת קרדיט בלי לייצר), תיעוב לתכניות עומק ארוכות טווח, עיסוק אינסופי בפוליטיקת ביבים, התמכרות ליחסי ציבור ולרעש בלתי פוסק. כל זאת לצד הצטיינות נדירה בקרבות קרדיטים ומהלכים טקטוניים בין אדריכלים, בולדוזרים ורמטכלי"ם על כל שלט ממותג לכנס בחירות כזה או אחר. ושוב: אין להכליל. נא לתפוס את העיקרון. מדובר בתופעה נרחבת ושורשית, הפושה ברבים ובטובים (באמת טובים). יותר מידי. מכל הכיוונים.
בעיר שכדי להתמנות לתפקיד אתה צריך יותר קשרים ופחות כישורים, בעיר שלא צריך לעמוד למשפט הבוחר אף פעם, בעיר שלא משנה אם הצלחת או לא - בעיתון יכתבו שאתה נפלא ומהמם כי בדיוק בשביל זה אתה קונה שטחי פרסום ויח"צ, בעיר שבה לא משנה מי אתה ומה אתה ומה יכולותיך אלא כמה חזק אתה צועק ומדברר שאתה מוצלח/ גאון/ מקושר/ מצטלם עם סוהר, בעיר שבה המקצועיות היא מילה גסה, בעיר שבה כל קייטנה עירונית היא סיבה למסיבת הישגים ושירי הלל וכל אירוע תורני הוא היסטורי וכל נסיעה היא מסע וכל אסיפה היא כנס וכל כנס הוא מעמד והכל מוגזם ומנצנץ ומיוחצ"ן ודרמטי באופן מופרך - בכזו עיר אין סיכוי לעשות משהו אמיתי.
והקורונה הגיעה אמיתית. על מלא. היא לא נותנת אפשרות להתחמק. אי אפשר במאה כתבות ובמאה יח"צנים להעביר חולה למלונית, למשל. ובוודאי שלא לפתוח בזמן וכראוי את אותה מלונית. דרוש לכך צוות ניהולי מקצועי ומדויק עם חלוקת עבודה מוגדרת וברורה: יכולת תיאום מוסדר ומפוקח (בין זרועות הבריאות והחירום), יכולת לוגיסטית לביצוע ויצירתיות במינימום זמן (איתור מקום, גיבוש פרמטרים והסכמות, ניהול בפועל של הכשרה והתאמה מידית לאירוח), יכולת בקרה ושליטה מלאה בנתונים (לאתר את החולים, להכינם לפינוי/ לתאם/ לשכנע/ להרגיע / להפעיל אכיפה), תיאום לביצוע שינוע (העברה בפועל), יכולת ניהול ותיאום בין הצוותים הללו, ועוד ועוד.
קחו בחשבון שהמערך הזה צריך לפעול מול אינספור זרועות ממשלתיות וגופי חירום. קחו בחשבון שכל דבר מהרשימה הנ"ל דורש צוות נפרד בשרשרת פיקוד ואחריות ברורה של איש ניהול ספציפי לכל צוות משימה. קחו בחשבון שכל זה רק למלונית אחת! מי מדבר על פעולות אקסטרה כמו פתרונות לקניות וצרכי פסח. מי מדבר על ניווט המשאבים האנושיים האדירים של העיר לעזרה ולסיוע באופן מתואם, נניח פשיטה מדלת לדלת בכל העיר לאיתור חולים ושליפתם ו/או ארגון סיוע לחג למבודדים, מבוגרים ונזקקים.
אבל בטח צחקתם כשהגעתם למילים 'צוות ניהול מקצועי'. למה שיהיה? ולמה שיהיה שיתוף פעולה? ולמה שתהיה חלוקת עבודה ברורה? זו הרי בני ברק, פה הכל טוב. לקיחת אחריות זה לחלשים. יש לנו בעיות משלנו, פוליטיקה אישית, מינויים וג'ובים ושאלות השתייכות ותככים וקנאה ותאווה וכבוד. מה כבר יקרה? יפגינו נגדנו? יחליפו אותנו? מקסימום אם לא נסתדר נעשה כתבה ונכתוב שהקורונה היתה מעמד היסטורי ומרגש, שקידשנו שם שמים, שהקהל הביע התלהבות ולאחר מכן התפזר לביתו בקריאה מהדהדת לפעול ולהפעיל + סיפוק רב. מי יכול עלינו?
הרי למילים כבר אין ערך, הכל למכירה. אנחנו לא מודדים ולא נמדדים, לא נבחנים ולא נדרשים לספק תשובות. לשלטון נועדנו, ובפרסום חלול עמלינו. ראשי ציבור הפכו לעסקנים ועסקנים הפכו לילדים מתקוטטים, כי אנחנו בלופ ארוך של מציאות מדומה. להיות איש ציבור חרדי ב2020, זה לדעת שלא משנה מה נעשה או לא, משנה איזו תמונה נוציא, את מי יראו בה ובעיקר את מי לא, ומה נספר בעיתון או בקו הנייעס שלנו. משאבים הרי יש כדי לממן את בית המשוגעים הזה. למה לא.
ואיך שהוא העסק נוסע. מי יודע, מי שם לב. ואז מגיעה קורונה. אירוע דרמטי, שמחדד את המציאות באופן אמיתי. הכי אמיתי שיכול להיות. בלי משחקים, בלי תירוצים, עם חיי אדם על כף המאזניים וצורך נואש במנהיגות מכוונת. ואז מתנפצת לכולנו בפרצוף המציאות האמתית.
זהו לא זמן לחשבון נפש. עת לתפילה וקריעת שערי שמים, עת להשתדלות, עת לסיוע ועת אפילו לגיבוי. אבל כשייגמר הכל בעז"ה, כדאי שנזכור את המערומים שהתגלו ואת המרעומים שלא פעלו. כן, כמה מפתיע: כל המסוקרים והמצולמים יומם ולילה בעיתונים ובחצרות ובאירועים, ממנופחי העשייה המדומה ומנוטלי משכורתם וכבודם מיד הציבור, לא היו למעננו בעת הזו. בשעת אמת, כששום סיקור חיובי לא יעזור למשפחה נצורה חסרת ישע או לפושע קורונה נטול אכיפה, המפעל המפואר של הבולדוזראידה המדומה התגלה במלוא קלונו.
זהו לא כתב אישום, אלא כתב בירור והמלצה: ביום שנדע להסתייג מהרועשים ומהמצלצלים בנוצותיהם, ביום שנדע להעריך עבודה קשה ויסודית, ביום שנבוז למדושנים עצלים ונעודד את חרוצי העבודה המקצועית והמסורה, ביום שנחשוב ונדע שחבר'המניות היא מוצר מבורך אבל לא יכולה להחליף מדיניות וחשיבה, ביום שנדע ששיתוף פעולה הוא כוח ויתרון ולא חולשה או ויתור, ביום שנקדם כישרון וחריצות במקום ליקוקים ותככנות, ביום שאנשי מקצוע ימלאו את תפקידם ולא יבחשו במדמנות פוליטיות סרוחות, ביום שעסקנינו יידעו כי ימדדו בתוצאות בלבד - אז נדע שהתבגרנו כציבור וכחברה. אמן כן יהי רצון.