זעקתו של הכותל הדומם // זלמן שטוב

"והקיר ריק - אין בו אנשים, אבל לבבות בוכיים יש בו. אינסוף".

וברגע, בתוך תבהלה מדמימת כל, ארץ רעשה, והקול נשמע מסוף העולם ועד קצהו. קול דממה דקה.

עמדתי כעת, מוצאי חג הפסח, אל מול הכותל הקדוש, זכר לכל מה שיכולנו לזכור, ועיני צומצו בלי מכוון - הכותל ריק. המקום בו שפכנו את לבבנו, המקום בו אמרנו את כל מה שיכול היה להיאמר, המקום הכי קרוב לכל רחוק - הכותל היה ריק.

ופתקים מגוללי יגון, ואבנים אכולות שנים, ואדמה יודעת כל, הסתכלו אחד בחברו, ולרגע דממו גם הם. נותרו אותן ציפורים החגות שם תדיר, מצייצות בכאב. נותרו החתולים, מייללים ביתמות.

ונזכרתי בסיפורם של חכמים (מכות כד), כשראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים, והחלו לבכות. תוך כדי שהם בוכים, מתחיל רבי עקיבא לצחוק. ניסיתי לתאר לעצמי את אותה סיטואציה. כל כך הרבה עומק, כל כך הרבה כאב. עוד לפני שמילים החליפו פיות ואוזניים, כל אחד מסתכל על חברו, מסתכל שוב על בית קודשי הקודשים, מסתכל שוב על אותו שועל מפורסם. הלב הכואב לא יכול לתפוס שברגע הטרגי מכל, ברגע שחיה משוטטת חולפת בלי משים בתוך המקום הגבוה ביותר בעולם - אפשר לצחוק.

ולרגע אחד נדמה להם שרבי עקיבא לא היה יכול לעמוד בזה, שרבי עקיבא הפך בעצמו לכאב הגדול ביותר. אבל כשהבכי עוצר לרגע הם שואלים: "מפני מה אתה מצחק?" ורבי עקיבא הגדול מסביר להם שהשבר עמוק מיני ים, אך התקווה, עמוקה ממנו - עמוקה מיני אוקיינוס, נבואת החורבן תלויה בנבואת הגאולה, ואי אפשר לאחד בלעדי השני.

אני בטוח שבאותו הרגע אור ניצת בעיניהם של רבן גמליאל, רבי אליעזר ורבי יהושע. וכמו שענו לו, "עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".

וכך, תוך כדי צפצוף הציפורים שמעלי, אני יכול לראות את אותו אור מקיף, של אותם גדולי עולם, מציף את כל הרחבה הגדולה באור יקרות, מאיר על מנת להאיר. קול קריאתם של הציפורים התנגן במין ניגון אחרית הימים. קול הנבואה המהדהד כבר אלפי שנים: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

עוד דמעה ועוד דמעה, עוד צחוק ועוד צחוק, יחד מתקבצים להם במין הרמוניה מופלאה, עוד קצת ועוד קצת, בקור בחום, בריק ובמלא - אל עבר נקודת הגאולה.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, אמן.