הרבה יהודים רחמנים בני רחמנים מזכירים את הקשיש הבודד ו/או הנזקק כלכלית ומנסים בפרט בימים טרופים אלו לסייע להם.
אלא שלא הרבה יודעים שבין הקשישים ישנה קבוצה אחת שעד לפני עידן הקורונה הצליחה לנצח את מגבלות הזיקנה ולחיות חיים פעילים, עשירים ומלאים – הלוא אלו הזקנים של מרכזי היום לקשיש.
רוב קשישי מרכזי היום מגיעים דרך שעות חו"ס של ביטוח לאומי וחלקם הקטן באופן פרטי או סבסוד רשויות הרווחה.
אל המרכזים המונגשים הצליחו להגיע בזכות ההסעות המותאמות גם הקשישים המוגבלים פיזית ברמה גבוהה. עבורם היה המרכז מקום של אושר שהם לא מפסיקים להתגעגע ולכאוב את חסרונו.
מעבר לארוחות חמות היו להם שיעורי התעמלות, חוגי יצירה, הרצאות ופעילויות העשרה חוגים טיפוליים וליווי צמוד של עובדת סוציאלית.
כמי שזכתה להיות חלק מהמערך הקסום הזה כעובדת סוציאלית, אני יודעת עד כמה הקשישים התגעגעו בליל הסדר לא רק למשפחה אלא להרמת הכוסית המסורתית של פסח במרכז היום, ימים ספורים לפני החג. הם חגגו מסביב לשולחנות חגיגיים עמוסים בסימנים ושאר מטעמים, במעמד ראש העיר, חברי עירייה, נציגי רווחה ומנהל גיל הזהב.
כל שנה מחדש הם היו ניגשים לפני סוף היום להודות על ליל הסדר שהיה אפילו יותר טוב מבבית. כאן לא הרגישו צורך להתנצל על המוגבלות הפיזית שלהם שבכאב הם רואים בבית איך גורמת טירחה לבני המשפחה. כאן הרגישו שווים בין שווים. כשראש העיר ושאר האורחים הנכבדים בירכו אותם מתוך הודיה על כל מה שתרמו לעם ישראל / הודיה על המדינה שהיו בין מקימיה בתנאים לא תנאים הם יכלו להרגיש חשובים כמו פעם בימים שהיה להם את הכח והיכולת להחזיק בעצמם את כל המשפחה ולנהל את כל הבית בצד תרומה לקהילתם.
חברי מרכז היום לקשיש ברמת השרון ידעו שאחרי הפסח מתחילה ההתארגנות לתערוכה השנתית. בחופש הגדול כשהנכדים / נינים בחופשה הם היו מביאים לבני המשפחה את ההזמנה לתערוכת החוגים השנתית. קשישים שעד הגיעם למרכז מעולם לא החזיקו מכחול פתאום מציגים סדרה שלימה של ציורים / עבודות קרמיקה ועוד' לפני בני משפחתם ונכבדי העיר. הגאווה והשמחה המתפרצת האפילו על סימני הזיקנה והם נראו רעננים ומלאי עוז, זוהרים ככוכבי השמיים.
כמה הכרת הטוב יש לקשישי מרכזי היום על הטיולים בשבילי הארץ לאורך השנה בכלל ובפרט בקיץ לביקור בחוף ים מונגש. "פעם היינו לוקחים את הילדים שלנו כל הזמן לים. עכשיו למי יש כח לקחת אותנו או יכולת פיזית להתמודד עם הנכות שלנו? ...".
בשיחות הטלפוניות עם נציגי המרכז הם מדווחים על כ"כ הרבה צער וסבל כתוצאה מהניתוק ממקור החיות שהיה להם. ניצולי שואה מדווחים שהלבד והבדידות שהקורונה כופה עליהם גם מבני משפחתם מזכירה להם את תקופת השואה והם מבלים ימים כלילות בבכי ופחד כתוצאה משחזור הטראומה הנוראה, קשישים שהגיעו ארצה ילדים עם קום המדינה מדווחים כי מעולם לא פחדו ככה.
במלחמות ישראל יכלו לקבל תמיכה מהמשפחה / מהשכנים והחברים. עכשיו כל אחד לבד / כל אחד פוחד מהשכן שידביק אותו במגיפה...."ובתוך כל הפחד והלבד המרכז נראה לנו כמו חלום רחוק. חלום מתוק ומאושר"...."זה היה גן עדן. גן עדן שנאבד לנו, מתי נחזור כבר? שרק נזכה להחזיק מעמד עד שיגיע הרגע. שלא נתמוטט לפני...."
חוסר הידע של הציבור והרשויות עד כמה משמעותיים עבור הקשישים הם מרכזי היום גורמת לכך שאין מספיק מאמץ בקרב מקבלי ההחלטות לנסות ולהקל על מצוקות הקשישים הקשות ע"י הנגשה טכנולוגית של חלק מהשירותים.
ביטוח לאומי מממן "סלי קורונה" שירות של ארוחות חמות עד פתח בית הקשיש ושיחות טלפוניות של אנשי המרכז וביקור בית ע"פ שיקול דעת מקצועי (שיקול דעת שמחייב אחריות רבה לאור המצב וההנחיות ההולכות ומחמירות).
זהו שירות טוב עליו הם לא מפסיקים להודות להלל ולשבח, אך אינו מספק את הצורך החברתי הגדול , אינו מספיק כדי להתמודד עם עוצמות הכאב והבדידות. צעקתם של קשישים אלו אינה נשמעת מספיק על מנת שהרשויות יקצו משאבים ברמה של מימון, ידע וכח אדם על מנת למצוא דרך להנגיש טכנולוגית יותר תכנים ממרכזי היום אליהם היו חשופים בעבר עם אנשי הצוות הכ"כ משמעותיים עבורם.
אילו צעקתם קורעת הלבבות היתה נשמעת יותר, אולי הרשויות היו מנגישות עבורם את גן העדן שאבד להם.