משל למלך שעשה מחיצות רבות בינו לבין האנשים שרוצים להתקרב אליו, והמחיצות שעשה נראות גדולות ונוראות, אך היו באמת רק 'אחיזת עיניים'.
המחיצות היו הרבות והיו בנויות זו לפני זו מקירות עבים. בין הקירות העבים של היו חילות רבים ומבהילים, וגם דובים ואריות, ועוד חיות... ועוד כל מיני סוגי מפריעים. רק מי שרוצה באמת להתקרב אל המלך, והיה לו אומץ לב, יכל לבוא ולהתקרב.
והמלך הוא מלך רם ונישא, שמלכותו בכל משלה, ואור פני המלך מאיר בכל העולמות, וכבודו מלא עולם, רק שהכתלים שמסובבים שהמלך עשה, מסתירים את פני המלך היה נראה כאילו הם בלתי ניתנים למעבר.
כרוזים יצאו מאת המלך, שמי שיצליח להתגבר ולשבור את החומות והמחיצות, הוא יהפוך אותו לשר חשוב אצלו וישאיר אותו להיות תמיד בהיכלו בארמון מלכותו.
אנשים רבים רצו להגיע אל המלך, ולכן התחילו לנסות, כל אחד מהם התקדם קצת, בדרך שחב שהוא יכול, אבל, בסוף כל האנשים הללו נרתעו, ולא היה להם מספיק אומץ להמשיך להתקדם.
בן המלך שהיה מאוד מרוחק מאביו שמע את הדבר, ומאוד התפלא על כל הענין, הוא שאל את עצמו, איך יתכן שאבי המלך, שהוא מלך כל כך טוב ורחמן, ממש כרחם אב על בנים, מסתיר את עצמו בכאלה הסתרות גדולות?
הבן התחיל מתגעגע לאביו, ורצה מאוד לחזור אליו, ולכן, התחיל לצעוק "אלי אלי למה עזבתני", איך יתכן שאתה אבי, אבא חומל ורחמן שלי, שאני מכיר אותך, מי אתה באמת! ויודע שאתה כל כך רחום וחנון - מסתיר את עצמך כל מיני מחיצות? זה לא יכול להיות! זה לא מציאותי! בטוח כל המחיצות ששמת הם מחיצות שקר, ואחיזת עיניים!
אתה הרי אבא שלי, אני מכיר אותך עוד מלפני הרבה ימים ושנים, ותוך כדי שבן המלך אומר את הדברים, התחיל לצעוק ולבכות בלב נשבר ובוער רצון אמיתי - לבוא בחזרה אל אביו, הוא רץ בכל כוחו, ודחף את עצמו בכל הכוח לעבר החומות והנהרות, ופיזר מכספו כדאי לקנות כלים שבעזרתם יצליח להתגבר על כל המכשולים.
כשראה אביו את המאמצים והגעגועים של הבן, את הרצון העז ומסירות נפשו להתגבר על כל המכשולים, ושמע את קולו של הבן איך שהוא קורא לו בתחנונים, ריחם עליו המלך והסיר את המחיצות, שהרי, המחיצות היו אך ורק 'אחיזת עיניים'.
והבן רואה פתאום, שנעלמו החומות ומחיצות, ופתאום הכל הפך לארץ מישור עם גינות ופרדסים. הבן ראה את משרתי המלך שעומדים ומשרתים את המלך בלבוש תפארת, וכל מיני מזמרים עומדים לפני המלך ומזמרים לכבודו, והמראה היה מפעים ומרנין, ומילא את ליבו של בן המלך באהבה ואושר עילאי.
והמלך ישב שם על כיסא מלכות רם ונשא, וכל הארץ האירה בכבודו.
כאשר ראה הבן את המלך התמלא ליבו יראה ונפל לרגליו, שאל הבן את המלך: מדוע הסתרת את פניך ממני? מדוע הבהלת אותי ע"י חומות ושומרים, עד שכמעט התייאשתי מלהגיע אליך? שהרי, כמעט אבדתי!
אמר לו המלך: קום בני יקירי חביבי, ובאותם רגעים הושיט לו המלך את שרביט הזהב אשר היה בידו, חיזק את לבבו.
המלך הלבישו בגדי מלכות מלבושו מהודו והדרו, ושם על ראשו את כיתרו, אמר לו המלך: לא עשיתי את המחיצות האלה, אלא, למען לנסותך, ולדעת את אשר באמת בלבבך, אם אתה ירא ואוהב אותי.
ועתה בני אהובי, לך ועבור בכל העולם, כאשר אני שם את כתרי על ראשך, שאני נותן לך מהודי והדרי, אורי - יאיר על פניך, ולבושי אני נותן לך, למען דעת כל עמי הארץ כי - בני אתה.
ולשאלך בני אהובי, כל המחיצות והפחדים ששמתי, היו מיועדים בשביל שלא יתקרבו אלי שונאיך, כי הם לא באמת רוצים בטובתך, הם רק באים לפני כדאי להלשין עליך, ואינם רוצים שתקבל את מלכותך – המגיעה לך בתוקף היותך בן המלך, הם רוצים לרשת את מלכותך, כי הם יודעים שכל זמן שאתה חי מלכותם - לא תוכל להחזיק ממעמד ולהתקיים בידם.
ולכן, הם באים להלשין עליך במעשי שובבות ונעורים שאתה עושה, ושאתה הולך עימם ושומע בעצתם בבית המשתה, ואתה כמעט דבק בכל הרע שלהם, כך הם יכולים להצליח להדיח אותך, כי שאיפתם לשלוט בממלכתי, ושלא תזכה לקבל אותה.
ועתה בני אהובי היקר, אל תירא ואל תחת, כי אורך – אורי, ומלכותי אשר בכל משלה - עבורך היא, ולך ישתחוו כולם - אחרי שובך אלי, ואחרי שראיתי את געגועך הכנים, הם לא יוכלו יותר לבוא אלי מפני גודל המחיצות והחומות והפחדים הרבים שיפחדו, ואתה, כטוב בעינך תעשה, ויעבדו אותך כל גוי הממלכה וידעו כי שמי נקרא עליך. והנמשל מובן, תן לחכם ויחכם (עפ"י 'דגל מחנה אפרים' בשם הבעל שם טוב הקדוש).
מאימרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
אומר הבעל שם טוב הקדוש, כל מה שנעשה בעולם הוא בהשגחת ה' יתברך, ולטובתו של האדם. כולל מחשבות ותחבולות בני אדם, אפילו דבר הקל שבקלים, כמו שכתוב: "את השמים ואתה ארץ אני מלא".
'אני מלא' הכוונה: 'אני ממלא'. כלומר: השגחתו של הקב"ה היא בכל מקום: בשמים ובארץ, ולכן, האדם צריך להאמין שהוא מושגח בכל רגע ורגע.
מכאן, ו"אין אדם נוקף אצבע" - אין שום תנועה בעולם שיכולה להתקיים, אלא אם כן, הקב"ה גזר שהיא אכן תתקיים.
ומכאן המסקנה: רק רצון ה' מתקיים בעולם, ולכן, לא טוב לאדם להקפיד או להצטער, אם רצה לעשות איזה פעולה, ובסוף לא הצליח לבצעה, ויאמין בלב שלם שאם הקב"ה היה רוצה שהפעולה תצא לפועל, הוא כבר היה דואג שהאדם יצליח לבצע את הפעולה.
וזוהי עבודת חיים! ואם האדם חי את המציאות הזאת, הוא חי בתענוג של 'מעין עולם הבא' (עפ"י דרכי ישרים ו'פרי הארץ).
יהי רצון שנרגיש את אהבתו והשגחתו של ה' יתברך עלינו, מתוך רוגע תענוג ושמחה, אמן.