אירועי הקורונה נוגעים באושיות הקיום שלנו. הם מזכירים לנו כמה עובדות יסוד קיומיות שלא תמיד נוח לנו איתן. הנגיף מזכיר לנו ששליטתנו בטבע היא מוגבלת, בשל העובדה שאין עדיין תרופה וחיסון בדוקים לנגיף. הסיכוי להידבק באופן אקראי ולחלות מזכיר לנו שהביטחון שלנו בקיום יכול להיות שברירי, שחיינו קצובים. ההתמודדות עם הנגיף דורשת מאיתנו לצמצם באופן ניכר את חופש הפעולה שלנו, איננו יכולים לתפקד כבשגרה, התכניות שלנו השתבשו באופן עמוק, ואיננו יודעים לנבא את העתיד. הוירוס תוקף ללא שהוא מבחין בין סגנון אדם למשנהו, הכל שווים בפניו והוא מתריס כלפי תחושת המיוחדות שלנו, הוא קושר את גורלנו בגורלו של העולם הרחב ומאיים על תחושת הייחודיות שלנו.
מצורף לינק לשאלון מחקר שמטרתו להבין את ההתמודדות של אנשים עם הקורונה, מוזמנים להשיב ואף להפיץ אותו - כנסו אליו כאן
אדם הוא גם גוף וגם נפש. גם חירותי וגם מוגבל. גם שולט בטבע וגם כפוף אליו. גם מיוחד ועומד בפני עצמו, וגם חלק מקבוצה ומהעולם כולו. באופן טבעי אנחנו מצליחים לשמור על שיווי משקל בין ההפכים הללו, עד שבאה הקורונה ומאיימת להפר את שיווי המשקל. חוסר שיווי משקל יכול ליצור שלל תחושות לא נעימות. אבל גם עצם המפגש עם השאלות הללו, אינו נוח לנו. בשגרה אנחנו חיים באשליה שיש לנו שליטה על הטבע, שאנחנו מיוחדים ושיש לנו חופש לתכנן את חיינו. בעיתות שגרה איננו מקדישים תשומת לב רבה לסוגיות קיומיות אלה, למרות שהן קיימות גם אז, אך אירועי הקורונה מציפים אותן בעוצמה. אירועים אלה מניחים סימן שאלה על מוסכמות יסוד אלה ומטלטלים את עמודי התווך של שגרת התפיסות שלנו.
הצד השני של המטבע הוא שדווקא המפגש עם סוגיות קיומיות אלה, יכול לפתח ולהצמיח אותנו. הנה כמה דוגמאות להזדמנויות שהתקופה הזו פותחת בפנינו כדי להתפתח.
אמונה וביטחון – אין צורך להכביר במילים על האפשרויות שהתקופה הזו מזמנת לנו להעמיק באמונה ובטחון.
משמעות - אפשר לקחת את התקופה בה יש איום מסוים על הביטחון בבריאות, כדי להתחבר לעצמנו ולמשמעות החיים שלנו. אנחנו יכולים יותר להכניס פרופורציות לחיים, להתפנות ממרוץ החיים ולחשוב על מה שבאמת חשוב לנו. "לשים לב אל הנשמה", להתחבר לרבדים עמוקים בנפש שלנו ולדייק יותר את תחושת האוטנטיות שלנו. לבחון שוב את מטרות החיים שלנו, להתכוונן למקורות מהם אנו שואבים משמעות, בין אם הם רוחניים, לימודיים, רגשיים או בין אישיים. למשל יחסים עם אנשים שחשובים לנו או קביעת סדר עדיפויות שמתמקד במשימות שבאמת חשובות לנו, במה שנותן משמעות ומטרה לחיינו.
חוסן נפשי – גודל האתגר מכוון אותנו להתבוננות פנימית וגילוי תעצומות נפש שלא הכרנו בעצמנו עד כה. נתאר לעצמנו מצב בו מישהו היה שואל אותנו לפני זמן מה האם נוכל לשרוד בתרחיש הדומה למה שמתקיים עכשיו במציאות, כיצד היינו מגיבים? ייתכן מאוד שהיינו מעריכים שזה יהיה מאוד קשה עד בלתי נסבל. היינו מעריכים את הקושי כגדול יותר מכפי שאנו חשים כעת. הסיבה לכך היא שלאדם יש יכולת הסתגלות טובה ופעמים רבות מתברר לנו שאנחנו גמישים יותר ממה שהיה נדמה לנו מלכתחילה. כשם שאנחנו מצליחים באתגר זה, נצליח באתגרים נוספים בעתיד.
חירותיות – אמנם החופש שלנו מוגבל, אך לא החירות. גם כשהחופש שלנו מצומצם, עדיין אנחנו בני חורין לבחור איך לראות את הדברים, למשל להשתמש בחוש הומור. דרך נוספת היא לבחור להביט אל חצי הכוס המלאה. להדגיש את החלקים שבהם יש לנו בחירה, גם אם היא מצומצמת. למשל, כשאיננו הולכים לעבודה, נוכל לראות זאת כבחירה אישית שלנו מתוך הבנה שאנחנו בעצמנו רוצים לשמור על חיינו וחיי אנשים אחרים.
אחריות – אפשר לראות את התקופה כזמן בו הפרגמטיות המעשית גוברת על הערכים, למשל סוגרים את בתי הכנסת (ערכים) כדי להישמר מפני הידבקות (צורך מעשי). אבל אפשר לראות את הדברים הפוך. זו תקופה שבה הערך הכי חשוב – חיי אדם, מקבל מקום גבוה מאוד בסדרי העדיפויות. העולם עצר מלכת רק כדי לשמור על אנשים שיכולים להיפגע מהנגיף. ניתן ליצוק משמעות ערכית לקשיים של התקופה והדבר יכול להקל על ההתמודדות ולטפח בנו רגש של אחריות. ההגבלות שאנחנו בוחרים לקבל על עצמינו משקפות מסירות נפש שלנו עבור פיקוח נפש.
אחווה – תקופה בה אנחנו ספונים עם הקרובים לנו בארבע אמותיו של הבית, יכולה להיות הזדמנות להעמיק את הקשר. הפנאי שנכפה עלינו יכול לסייע לנו לחזק קשרים חברתיים, גם אם מרחוק. הדאגות יכולות להוות זרז לשיתוף ברגשות עם אחרים, לנשיאה בעול. גם אם נדמה שההתמודדות עם הנגיף הרחיקה בין אנשים, למעשה היא איחדה אותם. כולנו נעשינו חלק מקבוצת אזרחים לוחמי-בריאות שמתאמצים בכוחות משותפים כדי למגר את הנגיף. בהסתגרות בבתים אנו שותפים לכל דבר ועניין במאבק כלל עולמי בנגיף. הנגיף הפריד בין אנשים ברמה הפיזית, אבל חיבר אותם ברמה הרגשית, כולם באותה סירה ולמען אותה מטרה.
טיפוח – המצוקה הטבעית שהתקופה יוצרת, דוחקת בנו לטפח את עצמנו מבחינה גופנית ונפשית. כדי להתמודד עם האתגרים, אין לנו מנוס מלהקפיד על דברים שמטפחים את הרווחה הנפשית שלנו, שינה בריאה, סדר יום, ארוחות מזינות, פעילות גופנית, תרגילי הרפיה, מוזיקה, שיחות עם חברים ובני משפחה
תקווה – הסכנה היא אם התקווה. נוכל להשתמש בדמיון כדי להרחיב את הראייה שלנו, מראיית מנהרה הממוקדת בקשיי ההווה, לראייה רחבה הרואה את התמונה כולה, את העבר ואת העתיד הצפוי אחרי שתקופה זו תחלוף, ועד אז, אנחנו יכולים למנף אותה לצמיחה אישית.
חיים דיין, דוקטורנט ויו"ר מכון הקשב.