מגיפת הקורונה: כיצד נזהה את נביאי השקר

פעמים רבות קמו לישראל נביאי שקר שחזו להם שוא ותפל. חלקם ניבאו כי גאולה קרובה לבוא או שאר מיני נבואות.

לעתים מצטיירת תמונה כביכול נביאי שקר הם אנשים רעים שמשטים בציבור בשרלטנות. לפי תפיסה זו, נביא השקר הוא איש פשוט המשקר ביודעין כי הוא קיבל נבואה. אמנם לא תמיד הדבר הוא כך.

מנביאי השקר המפורסמים ביותר הוא חנניה בן עזור שהתנבא על שיבת גלות יכניה מבבל. חז"ל אמרו עליו:

חנניה בן עזור שמתחלתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר (סנהדרין צ, א)

מכך שהיה נביא אמת בתחילה עלינו ללמוד שחנניה בן עזור היה בר מעלה ברמה הנצרכת כדי להיות נביא ה', ומדברי הרמב"ם יש לנו ללמוד את גודל מעלתו שכתב:

ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד... והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו... (רמב"ם יסוה"ת ז, א)

אם כן, גם אחרי שנעשה האיש נביא שקר, אין לומר שבבת אחת ירד לגמרי ממעלתו ונעשה ככל אדם אלא שמשקר במצח נחושה. ובאמת הסברא אינה נותנת שהיה שומעו צדקיה מלך יהודה לולי שהיה מפורסם כאיש מעלה וכנביא אמת שהוכיח את נבואותיו קודם לכן באות ומופת. (אף הנביא קורא לו "חנניה הנביא").

את מעלתו העקרונית של נביא השקר רואים גם מכך שהוא נידון רק בסנהדרין של שבעים ואחת, וכן ממה שכתב הרמב"ם:

כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לא תגור ממנו. (רמב"ם ע"ז ה)

הוצרכה אזהרה מיוחדת לא לפחד מנביא השקר ולא להירתע מפני מעלתו. לו היה נביא השקר שקרן פשוט לא היו צריכים להזהיר כל כך.

נשאלת השאלה מהו אם כן עניינה של נבואת שקר. כיצד קורה שנביא אמת הופך להיות נביא שקר, וכיצד ניתן לתפוס שהשקר מגיע כחלק מההילוך בדרכי הנבואה ולא כשקר פשוט וסתמי.

נראה כי לא בהכרח שנביא השקר מודע לכך שהוא משקר. לעיתים הוא בטוח לחלוטין שהוא דובר בשם ה'. מעשה הנבואה הוא השגה עדינה ודקה. הנביא עלול לפגום בהשגתו וממילא לבוא לכלל טעות גדולה בהבנת דבר ה' וממילא נבואתו תהיה נבואת שקר. כפי שנוכיח בהמשך.

ברור שאין הדברים פוטרים במאומה את הנביא מאחריות להיותו נביא שקר. הדיבור בשם ה' מצריך את הנביא להגיע למדרגה גבוהה מאד, ואם הוא דובר אמת בלבבו, הוא יודע מתי אין השגתו זכה ונקיה ואין היא תופסת את דבר ה' האמיתי והנכון. נביא שקר אשם בכך שהוא עושה שקר בלבבו, ועל אף שחש שיש בו נטיות המונעות ממנו להקשיב לדבר ה' בנקיות, הוא מתעקש לדבר בשם ה'. זהו השקר ועל כך מגיע העונש החמור.

נבואה לע"ז

יש פרשה בתורה האוסרת לשמוע לנביא המצווה לעבוד ע"ז.

כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת: ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא... (דברים יג, ב-ד)

משמע שלולי שהיה אומר לעבוד ע"ז, היינו מאמינים לו. מכאן שנביא שקר זה הינו אדם העומד בכל גדרי הנבואה, ואף נותן אות ומופת ואת היותו נביא שקר אין לדעת אלא מתוך הבטחת ה' שלעולם לא תבוא נבואת אמת בה יצטוו ישראל לעבוד ע"ז ואפילו בהוראת שעה. אין ספק שגם כאן אין מדובר בסתם אדם המשקר במצח נחושה כשאין שום בסיס לדבריו. אנשים כאלו אפשר לדעת בדרך כלל בעוד דרכים שהם אינם אלא שרלטנים. אלא כמו שביארנו, מדובר באדם שבאמת תופס תפיסה מסוימת בדבר ה' אלא שלא הגיע לנקיות הנצרכת כדי להשיג את דבר ה' לאמיתו ולכן נבואתו יוצאת נבואת שקר.

כיצד ניתן להבחין בשקר

השאלה היא כיצד יכול אדם לדעת בסתם נבואה שהוא שומע, האם הנביא שלפניו הוא נביא אמת או נביא שקר. התורה התייחסה לכך במפורש ואמרה:

וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה': אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא הוא הדבר אשר לא דברו ה' בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו. (דברים יח, כא-כב)

הדרך הראשונית היא לבקש מהנביא אות ומופת ובכך לבדוק אם דברו אמת או שקר. אך האמת חייבת להיאמר שאמנם יש כאן מבחן יסודי ובסיסי, אבל לא תמיד הוא מספיק ומכמה טעמים.

ראשית, כמבואר בגמרא, רק נבואה לטובה נבדקת על ידי התגשמותה, אך נבואה לרעה יכולה לא לבוא אם ישובו בתשובה. כך היה בנבואות רעות שבאו על חזקיהו או על נינוה שאחר ששבו בתשובה התבטלה הנבואה ולא באה, וכמבואר בגמרא בכ"מ.

שנית, מה יעשה האדם עד שיבוא זמן המבחן של התגשמות דברי הנביא. לצורך העניין, מה אמור לעשות צדקיה מלך יהודה שבאים לפניו שני נביאים, ירמיהו וחנניה בן עזור, האחד אומר לו להיכנס תחת עולו של מלך בבל, והשני אומר לו שה' ישבור את עול מלך בבל.

ירמיהו מיד אומר לחנניה:

הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת. (ירמיהו כח, ט)

והוא אף מוסיף ומתנבא שחנניה לא יגמור את שנתו בגלל שהתנבא. אבל עדיין לא ברור מספיק מה אמור לעשות צדקיה עד שיתבררו דברי ירמיהו. הרי שני הנביאים שלפניו הוחזקו כנביאי אמת. האם יש דרך סלולה לפניו לדעת אחרי מי מהם ללכת.

מאי הוי ליה למעבד

נראה שהתשובה לדברינו טמונה במילים בהם מסתיימת הפרשה של הנביא המצווה לעבודה עבודה זרה:

...כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם (שם)

כתוב כאן שנבואת שקר נועדה לנסות את עם ישראל האם הם אוהבים את ה'. ולכאורה אינו מובן. הרי הקריטריונים לנבואת שקר ניצבים לפנינו: א. ציווי על ע"ז. ב. נבואה על דבר טוב שלא התגשמה. כיצד מהווה אי קבלת נבואת השקר מבחן לאהבת ה'. ועוד יש להבין מדוע היא נסיון דווקא לאהבת ה' ולא ליראתו.

בשביל להבין זאת יש להתבונן במעשה נוסף של נבואת שקר. יהושפט מלך יהודה ביקש להילחם בארם יחד עם אחאב מלך ישראל. ארבע מאות נביאים התנבאו להם שהם יצליחו וצדקיה בן כנענה עושה קרני ברזל ואומר לו 'באלה תנגח את ארם', ורק מיכיהו בן ימלה אמר שהוא יכשל.

מיכיהו אף מתנבא בפניהם ואומר:

ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו: ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד ויאמר זה בכה וזה אמר בכה: ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' אליו במה: ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן: ועתה הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה וה' דבר עליך רעה. (מלכים א כב, יט-כג)

כלומר, כל דברי הנבואה שאתה שומע מארבע מאות הנביאים, הם אינם דברי שקר סתמיים שבדו ממוחם הקודח, אלא הם דברי נבואת שקר שהרוח אשר נשלחה מאת ה' שמה בפיהם כדי לפתות אותך. (שוב רואים מכאן שנבואת שקר אף היא נבואה היא).

כמו ששאלנו מקודם, גם כאן נשאלת השאלה מה היה על אחאב לעשות. לפניו ארבע מאות נביאים המתנבאים שהוא ינצח במלחמה, ונביא אחד שאומר שכולם נביאי שקר. הגמרא שואלת שאלה זו על צדקיה בן כנענה עצמו:

מאי הוה ליה למעבד, רוח נבות אטעיתיה דכתיב ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד ויצא הרוח ויעמד לפני ה'... (סנהדרין פט, א)

כלומר, כיצד יכול היה צדקיה בן כנענה לדעת שהנבואה שהושמה בפיו היא נבואת שקר. (ומכאן מוכח כדברינו שנביא השקר עצמו לא בהכרח יודע שנבואתו היא שקר!).

ותשובת הגמ':

הוה ליה למידק כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק יהושפט הוה התם וקאמר להו דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד אמר ליה הא איכא כל הני אמר ליה כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. (שם)

בפשט המקרא רואים איך שיהושפט שומע את ארבע מאות הנביאים שהביא אחאב שכולם מתנבאים שהוא ינצח והוא בכל אופן חושש ומבקש שיביאו נביא נוסף. לפי פשוטו, הטעם שהוא מחפש נביא נוסף הוא מפני חששו שמא כל הנביאים האלו אומרים את מה שאחאב מלכם רוצה לשמוע, ולא את האמת המדויקת. ובאמת היה זה דבר מפחיד להתנבא בפני המלך את נבואת האמת שהוא ימות במלחמה זו.

לשם כך הוא מבקש ממיכיהו בן ימלה שיגיד לו את האמת כמות שהיא. ובתחילה כשמיכיהו לועג לו ואומר לו 'עלה והצלח', הוא דורש ממנו שלא לברך אותו אלא להגיד לו את דבר ה' כמות שהוא.

חז"ל תרגמו את הדברים ואמרו שיהושפט ידע שזה לא סביר שארבע מאות נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הוא חש שהנבואה שלהם אינה באה בצורת השגה נקייה של דבר ה', אלא היא נובעת מחנופה למלך. לכן היא באה "בסגנון אחד". נבואה אמיתית הנובעת מהשגה שלמה של דבר ה' צבועה באופי ובגוון המיוחד של הנביא לפי צורת השגתו שלו, אך כאשר הנביאים נכשלים ופונים אל הנגיעות האישיות שלהם למצוא חן בעיני המלך, אזי כל הנבואות היוצאות מנקודת מבט זו נראות באותו הסגנון.

הישכם אוהבים

כאן אפשר לשוב ולהבין את הפסוק שבו חותמת התורה את פרשת נביא השקר שמצווה לעבוד עבודה זרה:

...כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים יג, ד)

והקשינו כיצד מהווה אי קבלת נבואת שקר, מבחן לאהבת ה'. עתה יובן. אהבת ה' פירושה עשיית המצוות לשמה. לא לשם קבלת השכר ולא מיראה אלא עושה האמת מפני שהיא אמת. כשאדם מחובר לאמת והינו נקי מפניות אישיות ומרצונות שסותרים את רצון ה', הוא יכול להבחין בדבר ה' הנשמע מפני הנביא, אם אמת הוא או שקר.

כמו יהושפט השומע ארבע מאות נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ויודע הוא בסתר לבו שאין זו האמת. הוא מבקש לשמוע נביא נוסף. הוא חש היטב כיצד האמת נמצאת דווקא עם הנביא הבודד המתעקש להגיד את הדבר הלא נעים. ובכל זאת, הוא מעדיף לשמוע להם. מדוע, מפני שזהו הצד שיותר מוצא חן בעיניו. הוא כמובן לא מודע לחלוטין לשקר שהוא עושה בנפשו. הוא לא היה מסכן את עצמו במלחמה אם היה חושב שהצדק עם מיכיהו שהוא ימות בה. הוא באמת מרמה את עצמו בהצלחה, עד שהוא מאמין לחלוטין שהם אומרים נבואת אמת.

לאדם האוהב את ה' וחפץ לעשות את רצונו מפני האמת, לא קורה דבר כזה. הוא לא מרמה את עצמו אלא בוחן באופן כן וישר מהי האמת, וכאשר הולכים עם האמת אפשר להבחין תמיד בין נבואה שיש בה זיוף ובין נבואה הבאה מתוך השגה אמיתית ושלמה.

חכמי ישראל

ואם לענין נביאים כך הוא, קל וחומר לענין חכמים.

מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. (ב"ב יב, א)

ורש"י שם פירש: "סברת הלב היא הבאה לו בנבואה". והיינו שמתוך גדולתם בתורה מכוונת היא סברת ליבם לאמת ויכולים הם להכריע לפיה. ופשוט הוא שסברת ליבם מכרעת היא בדברים שבהם הם גדולים, אם בתורה – בתורה, אם בהלכה – בהלכה, ואם בענייני דעלמא – בענייני דעלמא.

בעל שו"ע הרב מתרעם באגרותיו:

בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי א לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמורים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע... ומשארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושיה היינו בד"ת.. (אגרת כב)

לדבריו רק את הנביאים היה מקום לשאול היכן האתונות וכדו', אבל את החכמים אין שואלים אלא בדברי תורה ועבודת ה'.

ופשוט הוא שהרבה הלכות מצריכות ידיעה חזקה מאד בטבע העולם, כמו שמבואר בסנהדרין (ה, ב) שרב שהה שמונה עשר חודשים עם רועה בקר ללמוד ממנו איזה מום קבוע ואיזה מום עובר בשביל שיוכל להתיר בכורות. וכן הוא בבכורות (כא, ב) לגבי בהמה שביכרה עובר שנימוח שצריך להראותו לחכם, שאלה הגמרא:

חכם מנא ידע?

והשיב רב פפא: 'רועה חכם'. כי היות האדם חכם גדול בתורה אינו עניין עם ידיעת המציאות וזהו מקצוע בפני עצמו. וכן הוא בחולין (עז, א) "שאלתי לחכמים ולרופאים". ובתוספתא נדה (ד, ג) "והלך ר' צדוק ושאל לחכמים ושלחו חכמים וקראו לרופאים ואמרו וכו". והדברים פשוטים ואינם צריכים ראיה.

אמנם ודאי שאחר ידיעת המציאות בא כח ההכרעה המיוחד של חכמי ישראל שיודעים בסברת הלב שהתיישרה בלימוד תורה ביגיעה. אך 'סברת הלב הבאה לו בנבואה' אינה באה כתחליף לידיעת המציאות אלא היא היכולת להבין את המציאות המבוררות ולדעת כיצד נכון וראוי לנהוג בה.

על אחת כמה וכמה כשעוסקים בדבר החמור של פיקוח נפש כמו בזמן מגיפה, שההכרעה בזה צריכה לבוא מתוך בירור מלא של המציאות על כל צדדיה. וכשם שגדולי התנאים והאמוראים לא סמכו על שכל התורה שלהם ולא על רוח הקודש, כך בדורנו ודאי שההכרעה צריכה לבוא באופן הזה.

ובאמת גם מנהיגי עם ישראל אשר הנהיגו את הציברו בענייני השעה היו תמיד מי שנודעו כחכימי דיהודאי בהבנת טבעו של עולם ותהלוכותיו. ר' זלמן אחי הגר"ח מוואלאז'ין היה מפורסם כמי שיודע את כל התורה כולה ישר והפוך, ואע"פ לא הוא הנהיג את הציבור אלא אחיו.

הנדרש מאיתנו

המעט המצופה מאדם אשר אמת בלבבו, היא ללכת אחרי מי שהוא יודע בתוך לבו שהוא נושא את דבר ה' האמיתי, ולא להיות מונהג על ידי מי שהוא מאמין בו בגלל השייכות המפלגתית, הקבוצתית, או תעמולה זולה.

לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם – יש זמנים שיש בהם מבחן לאדם האם הוא אוהב את ה' ועושה את רצון ה' לפי האנשים שהוא יודע במסתרי ליבו שהם מייצגים את דבר ה' האמיתי, או שהוא מרמה את עצמו ונכנע להלכי רוח שמבטיחים לו הבטחות גדולות שנוח לו להאמין בהם.

המאורע שעובר עלינו כעת נותן לנו הזדמנות לדבוק באמת יותר מתמיד. כשאדם שוהה בביתו, הרחק מקולה הסואן של החברה, הוא משוחרר יותר מכבליו והרגליו המסנוורים אותו דרך כלל. זהו הזמן לדבוק באהבת ה' ובעשיית המצוות 'לשמה' ולבחון היטב עם עצמנו האם אנו הולכים כמו עדר עיוור אחרי פרסומות זולות ותעמולה ריקה מתוכן או שאנו משייכים עצמנו לחכמי ישראל האמיתיים אלו שמנהיגים את הציבור באחריות בכוח התורה המחוברת אל המציאות בצורה איתנה. וה' לא ימנע ממנו טוב ויושיע ויציל אותנו מכל פגע.