השבת אנו פותחים את ספר "תורת כהנים" הוא חומש "ויקרא" - "ויקרא אל משה".
לימוד הלכות הקרבנות הוא דבר די מתבקש בעת הזו, בה בשעה שבאוויר יש תחושה ש"הנה הנה משיח בא", והשנה אנו הולכים להקריב קרבן פסח בבית המקדש. (אפרופו אחדות: בגלל שנאת חינם נחרב בית המקדש, בגלל אהבת חינם יבנה).
והנהו
מי שרוצה לגשת ולעבוד לפני האלוקים,
מי שרוצה להיות איש ציבור בבית המקדש,
מי שרוצה להביא את דברי ה' אל העם,
הבסיס לזה היא מדת הענווה.
זאת מנין?
המילה הראשונה של הספר היא: "ויקרא".
האות א' היא קטנה. (כך בספר תורה, כמו גם בחומשים)
מסופר שבהיות ה"צמח צדק" (השלישי באדמור"י חב"ד) ילד בגיל שלוש, הוא היה אז יתום מאמו, וסביו הגדול "בעל התניא" גידל אותו על ברכיו.
כמנהג ישראל עושים לילד בגיל שלוש (בסמיכות ולאחר החאלקה) "הכנסה" לחדר. לאחר ה"הכנסה" לקחו סביו לציון של אמו, הרבנית דבורה לאה, כדי להודיע לה שהוא הכניסו לחדר.
באותו מעמד שאל הילד השנון: למה האות א' בתיבת ויקרא קטנה? (כידוע שמתחילים ללמוד את התורה עם ילדי ה"הכנסה" מספר ויקרא וכמאמר חז"ל "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות" (ויק"ר ז.ג.)).
ענה רבינו בעל התניא:
אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה, הוא ראה מעלות עצמו והתחיל להעריך את עצמו, כתוצאה מכך הוא נכשל בעץ הדעת.
משה רבינו גם ידע מעלות עצמו אך לא החשיב עצמו בכך, אדרבה הוא היה שפל בקרבו וסבר שאילו ה' היה נותן את מעלותיו למישהו אחר הוא מתנהג יותר טוב ממנו, הבנה זו הביאה אותו לענווה ושפלות עצומים.
שלושה סוגי אותיות נתן הקב"ה בסיני, אותיות גדולות אותיות בינוניות אותיות וקטנות. התורה נכתבה באותיות בינוניות להורות לאדם שעליו להיות בינוני, והוא מגיע לכך ע"י התורה. אדם הראשון שעל ידי הכרת מעלות עצמו נכשל בחטא עץ הדעת כתוב בו אל"ף רבתי (בפתיחת ספר דברי הימים "אדם שת אנוש" האות הראשונה היא אל"ף גדולה), משה רבינו שהכיר בשפלות עצמו הגיע לענווה המקסימלית, לכן כתוב בו ויקרא באל"ף זעירא (קטנה).
רק שאלה:
איך אל"ף קטנה מסמלת ענוה?
אם בגלל שהיא קטנה, היה אפשר לעשות את האות ו' הראשונה-הפותחת קטנה, או אפילו את כל המילה באותיות קטנות. ובכלל היה אפשר לכתוב "משה" באותיות קטנות זה יותר יסמל ש"משה" היה ענו. הלא כן?
רש"י (ד"ה ויקרא - הראשון בפרשתנו) מציין שאצל בלעם כתוב "ויקר אלוקים אל בלעם", וזאת משום שאל אומות העולם ה' קורא בלשון קרי (לשון מקרה ארעי, ולשון טומאה). אך אל נביאי ישראל ה' קורא (עם אל"ף) בלשון חיבה.
בעל הטורים מציין שמשה רבינו בענוותנותו רצה להשמיט את האל"ף מתיבת "ויקרא", כך היתה הפניה של ה' למשה כפנייתו לבלעם - "ויקר". לפיכך הורה לו ה' לכתוב אל"ף, "ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה".
אם כן ברור אפוא מהי ענוותנותו של משה רבינו.
כל הרוצה לגשת אל הקודש, כל ילד שמתחיל את לימוד התורה מספר ויקרא, כל מנהיג ואיש ציבור (אפרופו האגו של מנהיגי הציבור שלנו שסוחבים אותנו כבר שנה ברוב אנוכיותם ואגוצנטריותם), ידע ויפנים שמדת הענוה היא הראשונה במעלה לקראת אשר לפניו. היא האל"ף הקטנה היא זו שיוצרת את כל ההבדל - "יחי ההבדל הקטן".
האל"ף הקטנה היא זו שיוצרת את ההבדל בין גולה לג(א)ולה. בין כס לכס(א). בין מת ל(א)מת. בין דם ל(א)דם. בין ויקר לויקר(א).
אין די מקום לבאר את משמעות כל הביטויים הללו, רק על קצה המזלג אפשר להבחין שכל מילה שמכניסה אל קרבה את האות אל"ף היא נהפכת באחת ממילה שלילית למילה חיובית. זהו סוד הענוה להפוך את האדם מגוש אגוצנטרי (שדמו רותח בקרבו - דם), לאדם ערכי וראוי. הענוה הזו היא שהופכת את הגולה לגאולה אז יהיה הכס(א) שלם. היא זו שבה ה' פונה למשה גדול המנהיגים והנביאים "ויקרא לשון חיבה". והיא זו שפותחת את חותמו של הקב"ה (א)מת.