כך נסתכל לנגיף בעיניים // מאיר ברגר

פרופ' יובל נח הררי, הנחשב לחוד החנית של הקול הכפרני בישראל, ליהג באחד מספריו אודות אתגרי האנושות במאה ה-21. על אתגר הישרדותו של האדם הוא דילג: זה כבר מאחורינו, טען. אין היום איום קיומי שיכול לחסל אוכלוסיות. אוכלוסיות כבר לא ימותו ברעב. המלחמות מאחורינו. גם המגיפות. בעבר נפלו עשרות מיליונים. מה שהיה כבר לא יחזור. את הקרדיט הוא כמובן ייחס לאדם. למדע. לטכנולוגיה בת ימינו.

נגיף הקורונה שמפיל חללים ברחבי העולם - ועם כל הכאב שבדבר נדמה שהשיא הנורא עוד הרבה לפנינו – מציב מראה עגמומית בפרצופו של הררי. נגיף הקורונה חשף באחת את אפסיותו של האדם. גילה את קוטנו. את גבולות הקצה שלו. האדם יכול כל כך הרבה אבל הרבה יותר מזה הוא פשוט לא יכול. התפשטותו המואצת של הנגיף מלמדת אותנו עד כמה האדם מתוחם. כל כך זעיר ומוגבל לנוכח עוצמתה של הבריאה שנבראה בששת ימי בראשית על ידי הכל-יכול.

נקודת אור קטנה בחושך כל כך גדול. קצת צניעות לא תזיק היום לכפרנים בני דורנו.

יראת שמיים

אנחנו סומכים ידינו על הקב"ה, על תורתנו הק', ודווקא משום כך בל נשכח את המצווה היחסית נדירה שהתגלגלה לידינו בעת הנוכחית, מצוות 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'.

פיקוח נפש דוחה הכל ומשנתנה רשות לרופא לרפאות יש להקשיב לו ולדבוק בהנחיותיו. אלו גופי תורה ממש. אותה תורה שציוותה עלינו להגות בה, ציוותה עלינו להיזהר ולשמור על בריאותינו. ובמקרה הזה, על פי המלצת משרד הבריאות, ביטולה במתכונת הרגילה – בקיבוץ אנשים גדול - זהו קיומה. אחרת העיקר יהיה חסר מן הספר.

אחריות

תרבות ה'סמוך' הושרשה במגזר עוד לפני שמישהו חשב להקים כאן מדינה. האופטימיות ש'הכל יהיה בסדר' המפעמת בקרבינו הוא מרכיב בסיס בגנום החרדי. ברוב המקרים זה עובד. לפעמים היא עלולה להפוך לחרב פיפיות המחרבת בתים ומטלטלת משפחות. התפרצות נגיף הקורונה היא אחד המקרים הקלאסיים.

היו אחראיים על השכן הקשיש שימשיך לחיות את חייו בנעימים עד 120. היו אחראיים על סבתכם שרק רוצה להמשיך לרוות נחת מצאצאיה. היו אחראיים על החברים הכל כך יקרים לליבכם. קחו אחריות על המשפחה הגרעינית שלכם. טלו אחריות על עצמכם. היו אחראים לגורלכם. זה נכון כל הזמן, זה נכון שבעתיים כשמדובר באתגר על החיים שלנו.

הכלה

אין אחד שלא מכיר את התחזיות השחורות של מערכת הבריאות. גם המתמטיקה מבהילה. המספרים של איטליה לפני שלושה שבועות מזכירים להפליא את המספרים הנרשמים בימים אלה בישראל. המציאות הכאובה בריכוזים החרדיים בארצות הברית כמו מכינה אותנו לבאות רח"ל. אז מה יהיה כאן בליל הסדר, שואלים ילדי ישראל והתשובה הפראית האילמת מכה בכל העוצמה.

איננו מורגלים שמערערים לנו את הביטחון הכי בסיסי שיש. העולם משנה צביונו. משנה פניו. עזבו את הכלכלה בצד: אלו החיים עצמם. איננו יודעים מי לחסד, מי חלילה לשבט. הספקנות אוכלת אותנו. וזו כשלעצמה משפיעה על בריאותנו, וודאי על מצב רוחנו.

זה בדיוק הזמן שלנו כהורים לילדים, וגם מול עצמנו, להכיל. להכיל. ושוב להכיל. זה קשה אבל אין לנו ברירה אחרת. כל עוד אנחנו עושים את הטוב ביותר עבורנו, מקיימים את פקודת 'ונשמרתם' כהלכה, לא נותר לנו אלא להתפלל למי שאמר לעולמו די שיאמר לצרותינו די. אחרי שנקטנו בכל הצעדים הללו, כל השאר אינו בידינו. זה לא נעים אבל נדמה שהגיע הזמן להסתגל ללא נעים הזה. ולפחות עבור בריאות נפשנו ונפש ילדינו, יפה שעה אחת קודם.