פעם אחת, כשהיה הבעל שם טוב הקדוש בסעודת פדיון הבן, הוא לקח בסוף הסעודה פרוסת לחם ולעס אותה, עד שפניו נעשו אדומות והיה נראה שהרגשותיו משתנים ומתחלפים.
הנוכחים היו סבורים שח"ו נחנק, ורצו להציל אותו.
רבי זאב קיצעס הביט בפניו ואמר: הניחו לו! וכך היה, הניחו לו פרק זמן ממושך, עד שחזר לאיתנו לבד מעצמו.
שאלו אותו: מה היה הדבר הזה?
השיב הבעל שם טוב הקדוש: כשאכלתי את חתיכת הלחם כיוונתי את כוונת האכילה.
עם כונה אחת שכיוונתי, השגתי את כוונת האכילה שֶׁכִּוֵּן משה רבינו ע"ה, כאשר צפורה נתנה לו לאכול - בפעם הראשונה. וכשכיוונתי את ה'יחוד' הזה, משה רבינו ע"ה בא לכאן, והיה מה שהיה.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
הבעל שם טוב הקדוש אמר לתלמידיו: "אחרי כל השגות שהשגתי, למעלה בשורשי התורה והמצוות, ואחר כל תענוג מהשגותי, אני מניח את כל ההשגות, ומחזיק אני באמונה פשוטה".
המשיך הבעל שם טוב הקדוש לפרש דבריו ואמר: "ואיך כתיב: "פתי יאמין לכל דבר", והלא כתוב "שומר פתאים ה'" (יסוד העבודה מכתב כ"ד)?
הבעל שם טוב הקדוש העדיף להקרא: 'פתי', מאשר להשתמש בהשגותיו לצורך האמונה.
הוא העדיף אמונה בתמימות ובפשיטות בהקב"ה, שהוא "עילאה על כל עילאין, סתימא על כל סתימין" – עליון על כל העליונים, טמיר ונעלם יותר מכל המושגים.
ולכן, אין מחשבת האדם יכולה להבין את מעשי בורא עולם, ולאף אחד אין השגה וידע ב"אין סוף", ומכיון שהקב"ה עושה הכל בחכמתו האינסופית, שאינה יכולה להיות מובנת לשכל אנוש, אין מה לחפש להבין, אלא להאמין באמונה תמימה ופשוטה שכל מה שהקב"ה עושה הוא הטוב האמיתי, שכן "חסד אל כל היום".
וזה מה שלימד משה רבינו את עם ישראל, בכל מצב נתון - לשאת עיניים לשמים, להתפלל ולהאמין באמונה שלמה שרק הוא 'אדון עולם', עשה עושה ויעשה לכל המעשים, ולכן: "ויהי ידיו אמונה" – משה רבינו נשא ידיו ומבטו לבורא עולם, שהכל ממנו, והתפילה יכולה לשנות לאדם כל דבר שנגזר עליו, ולהפוך כל דין לחסד ורחמים – וזוכים להגאל גאולת עולמים.
יהי רצון שנזכה לבשורות טובות ישועות ונחמות, ו"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", שכח האמונה 'גבוה מעל גבוה', מעל כל טבע והגיון, ותפילה משנה את הטבע, ו"כל הפושט יד - נותנים לו", אמן!