"אני מבין שתפילה זה דבר חשוב, אני מבין שזה המפתח לחיים, אבל אני לא מצליח להתפלל אפילו שאני רואה את כולם מתפללים וגם אני רוצה להתפלל". את המשפט הזה לא אמר אפיקורס, או מי שעזב את דרך התורה, זה משפט שנאמר בשיחות רבות עם תלמידים חלקם עד לא מכבר בחורי ישיבות מובחרות.
הפלא האמתי הוא הפוך ממש, מדוע ואיך עשרות אלפי בחורי ישיבות כן מתפללים ומצליחים ומגיעים לעבודה שבלב, שהיא מהעבודות הקשות שהסט"א נלחם בה בכל כוח. טרדת הכוונה, עומק הביאור, ידיעת התפילה בביאוריה, אלו לא דברים קלים. ניחא אלו שלומדים חסידות, מוסר, משקיעים זמנם בחשיבה והתבוננות, אבל גם זה הוא עבודה לא פשוטה בפני עצמה, אז מה אם כן הדרך הנכונה לכוון את הנער אל עומק ההוויה עבודה שבלב.
התוצרת הסופית שאנו מייחלים לה היא התפילה בכוונה, תפילה מעומק הלב, על מנת להגיע ליעד זה חייבים לעלות בסולם הערכים כאשר המדרג האחרון שבו הוא היעד שלנו- תפילה!
שלב ראשון הוא ההפנמה של מציאות ה' יתברך בעולם ושהוא ורק הוא נותן לנו הכל וכל כוח אחר הוא רק בשליחות בורא עולם, הפנמה זו תבוא בהתבוננות על החיים, על פלאי גוף האדם, פלאי הבריאה, על מציאות התחדשות העולם בכל יום, על בריאת העולם ועוד הפנמה היא פעולה הטמעת המידע לצורך אחסונו במערכת החשיבה (מוח) שלנו, כתוצאה מתהליך זה מתאפשרת שליפת המיידע שאוחסן, תהליך זה של הפנמה מתרחש במודע ובתת מודע, תהליך הפנמה זו הוא אינדיבידואלי בין בני האדם (ע"פ ספרות ומחקרים).
השלב השני הוא תפקידו הדומיננטי של "החינוך" תהליך החינוך נשען על יכולת ההפנמה של האדם, בהקשר זה יכולת הנגיעה בנפשו של התלמיד תלויה בדרכי החינוך השונות, ולכך אמרו חז"ל " בתלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א "אמר רבא: לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ, שנאמר: כי אם בתורת ה' חפצו" כי העדר רצון הוא העדר למידה, וכשיש רצון יש למידה ברצון והם אלו שיובילו להפנמה מרבית של חומר הלימוד בקרב התלמיד, לכך צורת הנגשת החומר, התעניינות התלמיד בחומר הנלמד, וחיבורו אליו, הם אלו שיקבעו את המשך תהליך ההפנמה והמעבר לשלב הבא שלב המעשה.
נמצא אם כן שאחד הגורמים המשפיעים על תהליך ההפנמה הוא ההסכמה, הסיבה לכך היא שההסכמה מתפקדת כמסנן עבור המנגנון המפעיל של מערכת החשיבה והאחסון בספריית המוח, חומר שנקלט אצל האדם בהסכמה הוא חומר שייטמע בתהליכי החשיבה ויהפוך להיות חלק מתהליכי יצירת החשיבה, ומשם לעשיה ולחיים!
בחור בן 19 שאומר: "אני מבין שתפילה זה דבר חשוב, אני מבין שזה המפתח לחיים, אבל אני לא מצליח להתפלל אפילו שאני רואה את כולם מתפללים וגם אני רוצה להתפלל" ניתוח המציאות שלו הוא הגירוי החיצוני שהוא חש מהסביבה לגודל חשיבות התפילה, אל מול חוסר באחד משלבי הסולם שמובילים לתפילה ראויה, יתכן חוסר בהפנמה הבסיסית, יתכן בעיה בשלב החינוך בהקניית הערכים והנגשת נושאיי התפילה באופן כזה שהתלמיד יהפוך את זה להרגל חיים וכל זה מחוסר היותם דברים המתיישבים על ליבו, וכתוצאה מכך חוסר חשק וחיבור לתפילה! על אף הגירוי הסביבתי ודכדוך הנפש ממצבו ואולי גם משבר נפשי וצער, אך כל זה הוא מצב מובנה רב שנים שזהו רק תוצאותיו.
חיבור מחדש לתפילה מצריך עבודה יסודית של הפנמה- חינוך בהסכמה- עשיה! בהעדר אחד מהשלבים תפגע המטרה, האבסורד הגדול במצב נתון זה, הוא שאם בגיל ינקות וילדות גירסת הילדות נבנתה בנפש האדם בתמימות ובהעדר השכלה! בגדלותו מצבו שונה, הוא כבר איננו תמים, הוא כבר חש כבר השכלה, ותהליך הבניה מצריך שטח סטרילי מנגיעות, והכוונה לבבית אל בניית הנפש בסבלנות, או אז עם הרבה סייעתא דשמיא קיים סיכוי להגיע לעולם התפילה בדרכו הייחודית שייבנה התלמיד לעצמו.
תהליך זה מרומז בפרשת השבוע ומפורש מבלבי"ם וברש"ר הירש
בשמות פרק כט כתוב
(מג) וְנֹעַדְתִּ֥י שָׁ֖מָּה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִקְדַּ֖שׁ בִּכְבֹדִֽי:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּ֛י אֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְאֶת־אַהֲרֹ֧ן וְאֶת־בָּנָ֛יו אֲקַדֵּ֖שׁ לְכַהֵ֥ן לִֽי:
(מה) וְשָׁ֣כַנְתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים:
(מו) וְיָדְע֗וּ כִּ֣י אֲנִ֤י יְקֹוָק֙ אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֧אתִי אֹתָ֛ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לְשָׁכְנִ֣י בְתוֹכָ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיהֶֽם:
המלבי"ם על הפסוקים מפרש:
(מה) ושכנתי. שעי"ז תתפשט שכינת השכינה בתוך העם כולו עד שיהיה להם לאלהים בשישרה שכינתו ביניהם:
(מו) וידעו. ועי"כ ישיגו בידיעה ברורה שהוא אלהיהם שהוציא אותם מאמ"צ על תכלית שישכון בתוכם ושיהיו מרכבה לשכינת עוזו, וע"י ידיעה והשגה זו יהיה ה' אלהיהם ויתחזק הקשר והדבוק בינו ובין ישראל עם קרובו:
אם רוצים להגיע למציאות של וידעו! זה חייב לעבור בתהליך של ונעדתי, ונקדשתי, ושכנתי, שזה מציאות של הפנמה וחינוך "וע"י ידיעה והשגה זו יהיה ה' אלהיהם ויתחזק הקשר והדבוק בינו ובין ישראל עם קרובו"
הרש"ר הירש: (מו) גילוי שכינתו של ה' בקרב האומה לא יישאר חזון רעיוני גרידא, אלא האומה תדע ותראה כי ה' שוכן בתוכה. כל אורחות חייהם הפנימיים והחיצוניים יעידו בהם, כי ה' בקרבם. כי כה אמר ה': "בכל - המקום אשר אזכיר את - שמי (וידעו ויכירו כי "ה' שמה") - אבוא אליך וברכתיך" (לעיל כ, כא ועי' פי' שם). בברכת קיומנו הארצי ייוודע לנו גילוי שכינת ה'.
הרש"ר הירש מקשר בין עבודה זו של המשכן לאורח החיים, ויתרה מזו הוא מוריד את זה לתהליכים המעשיים ושלא ישאר בחזון רעיוני גרידא! אלא האומה תדע ותראה! וכל אורחות חייהם הפנימיים (ההפנמה) והחיצוניים (שגרת החיים) יעידו בהם כי ה' בקרבם!
לא ניתן לדרוש מתלמיד תתפלל כי צריך להתפלל, תאהב את ה' כי צריך, זה לא יגרום לשום תהליך אמיתי ופנימי, רק אם במקביל מתקיים תהליך שכזה, אפשר להתחיל לבנות את שגרת היום בתפילה שקרבת ה' תועד בהם.
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין