"ויקחו לי תרומה" הקב"ה מצוה את בני ישראל לקחת תרומה ולבנות לו ממנה משכן.
רגע, מה הפירוש "לקחת תרומה"? תרומה נותנים או לוקחים?
הרבי מליובאוויטש מציע הסבר גאוני בענין, הסבר שכולו הוד והדר נצח ותקוה, הסבר שנוגע ביסודות הכי מהותיים של נפש האדם, הסבר שיבזיק אור של תקוה על התקופות הכי אפלות בהיסטוריה של עם ישראל, עד לימינו אנו.
ולפני שניגש לעצם הרעיון נקדים שאלה:
הגלות ארוכה וקשה, צרות דאגות מחלות ומיתות שונות ומשונות וכו'. איך אפשר לשרוד את הקשיים שהגלות מזמנת לנו, ולהישאר מאמינים? איך אפשר להמשיך לעבוד את ה', בשמחה, אחרי אושוויץ? ואיזה קרן אור תוכל להאיר לנחם ולעודד את היהודי בתוך חשכת הגלות?
כדי לענות על שאלה זו עלינו לחזור לראשונה שבגלויות, גלות מצרים. היא בעצם הגלות הכי קשה משאר הגלויות ומכמה סיבות:
(1) זו הגלות הראשונה, ו"כל ההתחלות קשות".
(2) בגלות מצרים כל עם ישראל היה נתון לעבדות באותו מקום, לא היו יהודים בקצה האחר של העולם שינסו לעזור...
(3) אורך זמן השעבוד היה משך 116 שנה בערך ומתוכם 86 שנות עבודות פרך. לצורך הענין: מחנות העבודה הגרמניים היו רק 4 שנים...
(4) פרעה היה מלך קשה ביותר עם גזירות הזויות (כמו למשל: לרצוח תינוקות ולהתרחץ בדמם. אפילו היטלר ימ"ש לא הגה רעיון הזוי שכזה). כך גם האומה המצרית היתה קשה ואכזרית ועבד לא יכל לברוח משם.
גלות קשה זו חזה אברהם אבינו בברית בין הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם". וכאן נשאלת השאלה: מה נתן כוח תקוה אמונה וביטחון לעם ישראל לשרוד את קושי השעבוד?
הקדמה:
מי לא שמע על זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה המודרנית?
שיטתו המעוותת הזוועתית והנוראית התבססה על ההנחה שלאדם אין בחירה חופשית. האדם נולד להורים מסוימים, וגדל וחונך בתנאים מסוימים. ומתוך שלל החוויות האישיות שעברו עליו, ומתוך שלל המחזות שהוא ראה ושמע, הוא גוזר ולוקח איתו התנהגויות מסוימות לחייו הפרטיים. כמובן שלא את כל מה שהוא רואה ושומע הוא מיישם אלא רק מה שבא לו (מצד תכונות נפשו תשוקתיו ומאויו) להעתיק ולהדביק לעצמו בחייו הפרטיים.
כללו של דבר:
לשיטתו הפראית של פרויד, כל מעשי האדם הם תגובות שרשרת מהאירועים שקדמו למעשה שעשה, ובהתאם לתכונות נפשו תשוקותיו ומאויו.
או בקיצור:
העולם הוא ג'ונגל.
המסקנה שהסיק פרויד מהתזה שלו היא: שכאשר אדם יהיה נתון למצב פיזי קשה באופן קיצוני, כל סולם הערכים שלו ישתנה, והוא ינסה לשרוד בכל מצב, גם על חשבון אחרים, וגם על חשבון סולם הערכים שלו, והכל כדי לספק את הצרכים הפיזיים שלו.
לאחריו נעמד הפסיכולוג ויקטור פראנקל, את עבודתו כפסיכולוג התחיל תחת הנהגתו של פרויד. אך במהלך השואה הארורה הוא "בילה" שלוש שנים במחנות עבודה נאציים, ובתוך כל הזוועה האיומה התפתחה אצלו התובנה שלאדם יש צלם אנוש ובחירה חופשית. האדם עשוי אכן להפוך לחית טרף בתוך המציאות הזוועתית של השואה (לשם הדגמה: קאפו, שחלקם היו ידועים לשמצה...) לחילופין הוא יכול לפתח אדישות.
אך גם האדם הנתון לזוועות הללו, אם הוא מחובר ונטוע על אמונתו, יש בידו את הכוח והוא יכול לבחור שלא להפוך לחית טרף, למרות החוויות הזוועתיות שהוא רואה ושומע וחוטף על בשרו יום יום. תובנה זו התפתחה אצלו כתוצאה מהעובדות בשטח אותם חזה פראנקל בתוך המחנות, גילויי גבורה יהודיים שלא ניתן לבארם על פי הנחת היסוד של פרויד.
בתוך שלל המסקנות של פראנקל הוא הגיע לשלוש מסקנות חשובות:
(1) לכל אדם עלי אדמות יש משמעות לחייו, האחד רופא המרפא אנשים השני בדחן המשמח אנשים וכן הלאה... האדם מעצם טבעו ומהותו מחפש משמעות מסוימת לחייו עלי אדמות. פעמים הוא חשוף לשאלת המשמעות לחייו במלוא העוז ופעמים שהתשוקות הרגעיות-זמניות מחפות ומכסות על עצם השאלה. ככל שהאדם מתבגר כך השאלה צפה ועולה לנגד עיניו, וככל שהאדם לא ימצא את התשובה לשאלת קיומו הוא יהיה מתוסכל יותר ויותר. פעמים שהאדם מרגיש שהוא מצא את סיבת ומשמעות חייו, ובחלוף הזמן הוא מגלה שהוא טרם הגיע לחקר האמת בשאלה זו.
(2) האדם שמצא את המשמעות לחייו, הרבה יותר קל לו לשרוד מצבי לחץ וסבל. למשל, רופא שמפתח תרופה מסויימת ובזה הוא מרגיש את שליחות חייו, הרי ככל שהוא מרבה להתעסק במשמעות הזו כך החיים שלו יהיו קלילים יותר כי הוא מרגיש שהוא עושה את הדבר הנכון, וגם המאמץ שהוא משקיע שווה בעבור משימת חייו.
(3) המשמעות הכי גדולה שהאדם יכול למצוא בחייו עלי אדמות, זה האמונה שיש מנהיג לעולם והוא נברא להשלים יעוד אלוקי מסוים. כלומר: האדם המאמין אשר חש שהאמונה היא המשמעות הכי נשגבת לחייו עלי אדמות, הוא בז לכל סבל. הוא מטפס בכוח האמונה על כל הקשיים, ומתוך כל המצוקות שהוא חווה, הוא מתרומם ומתעלה אל על.
עד כאן ההקדמה, ומכאן נעבור לתמצית ביאורו המדהים של הרבי.
את שלושת המסקנות הללו של ויקטור פראנקל, הרבי רואה במילה "ו-י-ק-ח-ו לי תרומה".
בריש פרשתנו (כה.ה.) מצוה ה' ל-ק-ח-ת תרומה עצי שטים. אומר הרש"י "ועצי שטים - מאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא יעקב אבינו צפה ברוח הקדש, שעתידין ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם, וצוה לבניו לטלם עמהם, כשיצאו ממצרים".
הרבי מקשה על רש"י: הרי ידוע הכלל שרש"י הוא פשטן, וכפי שמציין רש"י בעצמו כמה פעמים "אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא".
(1) מנין רש"י לוקח בפשט הכתובים שיעקב נטע ארזים וסחב למצרים?
(2) ובכלל, בשביל מה כל הבלאגן הזה? לא מספיק הם סובלים באושוויץ של פרעה, למה צריך להעמיס עליהם גם נטיעת ושימור ארזים?
(3) למה צריך להסחב זה עידן ועידנים עם עצי שטים שבעוד כמה מאות שנים יבואו לידי שימוש?
(4) הנה לנו פירושו הפשטני (לכאורה) של האבן עזרא, מנין היו להם עצי שטים? הם קנו מתגרים (סוחרים) גויים. כמה פשוט וקל. למה רש"י צריך להביא ביאורים מדרשיים לכאורה, למציאת עצי שטים במדבר?
והנה תמצית ביאורו המדהים של הרבי:
בפסוק כתוב "ו-י-ק-ח-ו לי תרומה" כשם שאדם מפריש תרומה מתוך תבואתו, התבואה קיימת לפניו ולא חסר אלא לקיחת והפרשת התרומה מתוכה, כך ה' ציוה את בני ישראל ל-ק-ח-ת תרומה ממה שנמצא כבר לפניהם וברשותם, כל שנדרש מהם זה רק לקחת/להפריש לה'.
העולה מזה: ה' לא מצוה על האדם לתת ממה שלא נמצא ברשותו, ה' כן מצוה על האדם לתת ממה שנמצא ברשותו ובהישג ידו.
וכאן מתעוררת השאלה: מנין יהיה לבנ"י במדבר עצי שטים בהישג יד? על זה מפרש רבי תנחומא שיעקב צפה ברוח הקודש... כבר בירידתם למצרים יעקב צייד אותם בעצי שטים (משימה!) לקראת המשכן העתידי (משמעות!).
מכאן עובר הרבי ודורש את שמו של בעל המימרא "רבי תנחומא" מלשון נחמה, כי בזה הביא לנו נחמה גדולה לתקופת הקושי של שעבוד מצרים. יעקב לא רצה להעמיס על היהודים בגלות, אדרבה, הוא רצה לתת להם תקוה ולכן ציוה יעקב לבניו: יום יבוא ותגאלו מעמק הבכא, או אז תבנו משכן לה', וכדי שלא תתייאשו בתוך שלל הזוועות, שׂומה עליכם להתחזק באמונה זו. הכיצד? הנה לכם ארזים, תטעו אותם תגדלו אותם ותכינו אותם לקראת גאולתכם. בהתעסקות זו יש ביטוי מעשי שקושר את האדם למשהו בעל ערך רוחני. מעשה זה מחזק ונוטע את האמונה בתוך לב האדם, ובאמונה זו להתרומם עשרה טפחים מעל כל הסבל והצרות שפרעה ומצרים יעשו לכם.
אמונה זו נשגבת היא, ובזכותה נגאלו אבותינו ממצרים. עצים שניטעו מתוך אמונה זו, עצים קדושים הם, ובהם (ולא בעצים שיכולים לקנות מתגרים גויים) ראוי המשכן להבנות.