בכינוס רמי"ם לפני כמה עשרות בשנים התקיים דיון אודות צורת השיעורים בישיבות, אלו לצד אלו הוכיחו את צדקת דרכם באותות ובמופתים עיון יותר ועיון פחות מול בקיאות מעמיקה, וכך התארך לו הדיון שעות רבות, לקראת סיומו של הכינוס קם אחד מהרמי"ם ששתקו בפינה וביקש את זכות הדיבור.
"כשלוש שעות שאני יושב ולומד ממכם כבוד הרבנים הגאונים עד כמה מסירות התורה היא נר לרגלכם, ישבתי ורשמתי את דבריכם למען יהיו נר לרגלי, אך שאלה אחת רוצה אני לשאול את התלמידי חכמים היושבים פה שלתחושתי לא נדונה במעמד זה, כמה יחס של אהבה וחיבה צריך לעבור לתלמידים במהלך השיעורים" כה היו דבריו והוא התיישב חזרה במקומו.
חלק מהנוכחים עיקמו פנים מחוסר להט בשאלה, והאחרים הגיבו בכך שהשאלה היא פדגוגית מקצועית יש לומר ולא תורנית של יושבי בית המדרש, והיות ובהיכלי הישיבות עמל התורה והוויות אביי ורבא ממלאים את כל הפנימיות והרגשות, לכן צורך בעיסוק באישיות וביחסי מגיד ושומע השיעור, ואדרבא נעשים שונאים זה לזה ולא זזים עד שנעשים אוהבים זה לזה, וכך נסתיים לו הדיון ללא העמקה בשואל ובשאלה.
לימים בעת זקנותו סיפר אותו הר"מ שהפך לאחד מגדולי ישראל זצ"ל, שבכל שיעור שמסר מלבד תוכן השיעור הוא דאג להעביר מסר של אהבה לכל תלמיד ותלמיד והיות שכך אין לו אפילו בוגר אחד בכל עשרות שנותיו כר"מ, שעזב את דרך התורה, ואילו אותם שעיקמו פניהם בעת שהעליתי את אותה השאלה במהלך השנים שלאחר מכן עסקו רבות בלהחזיר את תלמידיהם להיכלי הישיבות לאחר שעזבו אותה... ולעיתים את דרך התורה בכלל.
את העדות הזאת סיפר אותו אדם גדול לכותב שורות אלו, היה זה לאחר שבאתי להתייעץ בקשר לבחור שלמד באחת הישיבות הגדולות החשובות, הר"מ של התלמיד האריך בשיעור עיון על חשבון תפילת מנחה וזה גרם לבחור ירידה בעיון תפילה היות ונזקק להתפלל בבית כנסת מקומי ולא בתפילה ישיבתית,
באחד הימים ניגש הבחור לר"מ בדרך ארץ וביקש אישור לצאת מוקדם מהשיעור בכמה דקות בשביל להספיק תפילת מנחה בישיבה, הר"מ הסכים אך מאותו היום הר"מ כינה את התלמיד ברבים וביחיד בשם "מנחה", מה שכמובן שבר אותו מאוד וגרם לו לזילות של רבנים ודבריהם ובתפילה ולימוד תורה, ותשובתו של אותו גדול הייתה "רק אהבה אמתית מהלב תחזיר אותו למוטב"
כאשר הקב"ה פונה לבני ישראל ואומר להם " דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" מקשה על פסוק זה הסבא מקלם, אחרי שבני ישראל זכו לכאלו גילויים והתרחשויות של יציאת מצרים, קריעת הים, מתן תורה, האם הקב"ה צריך לשכנע אותם לתת תרומה, הרי בוודאי כל יהודי ירצה לקפוץ ולתת לבורא עולם שעשה כאלו ניסים ונפלאות?!
אלא מתרץ הסבא מקלם הקב"ה רוצה את האדם שיתן את התרומה מהלב שלו בלי פניות ונגיעות "אשר ידבנו לבו" לא בגלל יציאת מצרים, ולא בגלל קריעת ים סוף, ומתן תורה, וגם לא בשביל השפע שהמצווה תביא, אלא תרומה בטהרתה מלב נקי שרותה לעשות את רצון ה' בלבב שלם! ולזה צריך ציווי מיוחד!
בדור כמו שלנו שכל קופת צדקה חייבת לאמץ לעצמה גימיק של הבטחות וברכות על מנת לאסוף תרומות של צדקה בוודאי שאפשר להבין את דבריו של הסבא מקלם לעומקם, רק לאחרונה שמעתי על קופת צדקה שקדוש ישראל זצ"ל שהיה נותן את ברכותיו לתורמי הקופה נתבקש לישיבה של מעלה ומיד ההכנסות לקופה המקומית ירדו, והתרומות של תושבי אותו יישוב זורמות לקופה חזקה ידועה המציעה שלל ברכות והבטחות, בו בזמן שזו לא הצדקה האמתית היות והיא לא לעניי עירך ממש, וחסר את טהרת הלב לשם מצוות צדקה! ולא בגלל הצדיק!
לעבוד עם לב נקי בלי פניות זוהי עבודה קשה מאוד, אך ברוחניות היא קשה שבעתיים, ר"מ שמכין שיעור הוא רוצה להעביר את המהלכים שלו ואת החידושים שלו שלשיטתו הם הביאור האמתי בדברי הגמרא, ועד שלא יצליח להעביר את סדר הדברים ע"פ דיוקים בראשונים ובאחרונים השיעור לא יסתיים,
אבל השאלה הגדולה כמה לב יש בתוך הדברים, כמה רצון אמתי יש לחבר את התלמידים לעבודת ה' ללא פניות שונות אפילו רוחניות, יתכן שבסוף השיעור הר"מ ירגיש טוב שהצליח להעביר את המערכות העיוניות והמפולפלות שתכנן, אבל לא בטוח שהתלמיד ירגיש טוב, כי אולי חסר לו קצת גילוי לב של הר"מ שלו!!! גם בשיעורי עיון עמוקים ניתן לעשותו תוכו רצוף אהבה, כי רק תורה שמועברת באהבה לתלמיד יכול לחדור ולבנות אישיות של "אדם השלם"!
הלב יכול לעבור בדרכים רבות ואפילו בשיחת תוכחה וענישה, הלב יכול לשבור מחיצות שבנויות מאבנים כבדות ומוצקות, אבל העדר לב יכול לבנות מחיצות ומשברים לבבים שקרדיולוגים רבים לא יצליחו לחדש את הזרימה בו! ועל כך התפלל דוד המלך "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי"
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי חיספין