מר שמעון פרס (שבגלגוליו הראשונים התעסק בענייני ביטחון ודחף בין היתר להקמת הכור האטומי) הזדמן לארה"ב, ובמהלך שהותו שם הוא נכנס ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש.
הרבי כידוע היה חרד ביותר על מצב הביטחון באה"ק ותחקר ושאל את מר פרס שאלות נוקבות וקונקרטיות. בחלק מהשאלות מר פרס נותר פעור פה ולא ידע מה לענות, וכמפלט מהסבך הוא ענה לרבי: ה' יעזור.
נענה הרבי ואמר לו: אני יכול לומר ה' יעזור, כי זה תפקידי כרבי לחזק את האמונה בה', אך אתה כאיש ביטחון עליך לוודא שאתה עושה את המוטל עליך ולא להסתמך רק על עזרתו של ה'. בהמשך היחידות הרבי כמובן עודד את פרס להתחזק בענייני אמונה תורה ומצוות.
כשיצא מר פרס מהיחידות שאלו אותו החסידים מה הרשמים שלו מהרבי. הוא ענה בפליאה מסוימת: בכל מה שקשור לענייני טקטיקה הרבי הוא חכם עצום מאין כמוהו, אך כשהוא מגיע לענייני אמונה הוא מדבר בכזו תמימות כמו סבתא מרוקאית.
שבוע שעבר קראנו בתורה פ' יתרו, מעמד הר סיני הנשגב ועשרת הדברות. בסוף פרשת יתרו התורה מוסיפה לבאר ולבסס את שני המצוות הראשונות בעשרת הדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך אלקים אחרים".
משם אנו עוברים בצניחה חופשית לפרשת משפטים, פרשה שרוב רובה היא עוסקת במשפטים שכליים והגיוניים. דיני גנב וגזלן דיני מזיק ("עין תחת עין") ועוד כהנה וכהנה.
ורש"י טורח להבהיר בתחילת הפרשה "ואלה המשפטים... וא"ו מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני". כשם שמצוות האמונה נלקחות מסיני כך מצוות ההיגיון נלקחות מסיני. לאמור: גם ההיגיון היהודי נלקח מן התורה הקדושה.
ממש בסוף פרשת משפטים התורה חוזרת לספר על שאר פרטי מעמד הר סיני. התורה מספרת איך שבני ישראל אמרו "נעשה ונשמע" וכיצד משה הקריב קרבן באותו מעמד וכו'.
והשאלה המתבקשת היא: לכאורה פרטי מעמד זה שייכים לפרשת יתרו. לכאורה היה צריך לחתום את מעמד הר סיני על כל פרטיו ואז לעבור לפרשת משפטים. למה התורה העדיפה לפצל את מתן תורה לשני פרשות, וביניהם הכניסה התורה את דיני המשפטים ההגיוניים? או במילים אחרות: מה התורה רצתה ללמד אותנו בכך?
יסוד גדול - מבאר הרבי - התורה רוצה ללמד אותנו, והוא:
האדם מתחיל לעבוד את ה' בענייני אמונה, כך הילד היהודי נכנס לברית ביום השמיני מבלי שיהיה באפשרותי לשאול או להתנגד. זה הסיפתח לעבודת ה', זהו מעמד הר סיני.
משם ממשיך האדם ללבן סוגיות הגיוניות, לרדת לעומקה של סברא, "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל ללמוד וללמד..." להבין לא רק את הסוגיות שבין אדם לחבירו אלא גם את עיקרי האמונה.
כאשר העניינים בהירים ומבוארים לאדם בטוב טעם (וכדברי רש"י "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - ... כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם") הוא עלול לטעות ולחשוב שבכך מסתכמת האמונה והנה היא מונחת בכיסו/במוחו.
אם האדם יגיע לתחושה זו, עלול הוא לשנות חלילה מדברי ה' ולחשוב שהוא מבין יותר טוב... כמו כן עלול הוא להתחבר לגויים שהרי כשמדברים בענייני היגיון אין הבדל לכאורה בין ההיגיון היהודי להיגיון הלא יהודי.
לכן בסוף פ' משפטים התורה חוזרת לבסיס האמונה "נעשה ונשמע". להורות לנו שמתחילים באמונה ממשיכים בהיגיון וחוזרים לאמונה. וגם זה נכנס ברש"י שבתחילת פרשתנו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - ולא לפני גוים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם..." להחדיר בנו את ההכרה שההיגיון היהודי מבוסס על אמונה אלוקית בשונה מההיגיון של שאר אומות העולם.
ומכאן לתובנה של מר פרס: אצלנו עם ישראל ההיגיון אינו סותר לאמונה, והאמונה אינה סותרת להיגיון. שׂומה עלינו להשכיל ולשלב בין השתיים.
אולי אפשר לסכם זאת כך: סנדביץ' האמונה. אמונה בבסיס עליה מורחים היגיון ושוב סוגרים את הסנדביץ' עם אמונה.
בתיאבון.