במערכות הבחירות האחרונות נולד מושג חדש ששמו "החרדים העובדים". מושג זה נולד סביב השאלה איזו מפלגה מייצגת באופן המרבי את האינטרסים של החרדים העובדים, והיכן מקומם של אותה קבוצת אנשים.
ראשית, תפיסת עולם שונה בין קבוצות שונות בתוך הציבור החרדי, הייתה מאז ומעולם נחלתנו, ותמיד נודענו בגוונים שונים של שחור. וכשם שיש גוונים שונים של שחור בציבור החרדי, כך יש גוונים שונים של שחור (או צבעוני יותר) בציבור החרדי העובד.
אחד מעקרונות התפיסה החרדית, בשונה מהציבור הכללי, הוא שהציבור אינו מצביע עבור מפלגה שהמצע שלה תואם באופן האולטימטיבי את האינטרסים שלו, אלא הוא מביא אל הקלפי את דעתם ודרכם של גדולי הדור,שהיא ה'דעת תורה'. האינטרס האישי אינו עולה תמיד אצל הפרט, בד בבד עם דעתם של גדולי הדור. עם זאת, מעקרונות התפיסה החרדית, שהפרט מבטל את דעתו, רצונו וטובתו האישית, מפני דעתם של רבותיו, גדולי הדור.
ההצבעה בציבור החרדי נותנת ביטוי לדרך חיים, להשקפת עולם, ואינה נעשית עבור נציג מסוים. נניח, לדוגמה, שנציג מסוים מתוך מפלגה חרדית ינדוד למפלגה אחרת, האם הוא יגרום לחלק ממצביעי המפלגה לשנות את אופן הצבעתם? ברור שלא! גם אם מדובר בנציג מעולה שנותן מעל ומעבר לציבור מצביעיו.
וביתר פירוט, תפיסת העולם החרדית מטילה את כל כובד המשקל על הדאגה להמשך פריחתו של עולם התורה. הדבר בא לידי ביטוי הן ציבורית, והן באופן פרטי, כשלרוב המצביע החרדי ישאף שבניו יהיו יראי שמים ותלמידי חכמים, גם אם הוא עצמו לא זכה לכך. הדבר שיסב לו הכי הרבה נחת רוח ושמחה, הוא שבניו יהיו יראי שמים ותלמידי חכמים.
כחלק מתפיסה זו, קיים ה"גטו" החרדי, שבא למנוע חדירה של השפעות חיצוניות העלולות לצנן את יראת השמים והשאיפות הרוחניות, ולהסיט את שאיפות האדם לתחומים גשמיים.
לפרט אין שאיפה להתערות בחברה הכללית, גם לא בשביל להשפיע לטובה, שכן הדבר מהווה סכנה שמא ממשפיע ייהפך למושפע חס ושלום. זאת בניגוד לתפיסות אחרות, הרואות ערך בהתערות בכל חלקי החברה, כדי להשפיע "מבפנים" בכל רבדי החיים הכלליים. בתפיסה החרדית, החשש להפוך ממשפיע למושפע, חזק יותר מהרצון להביא דברי אלוקים חיים לחלקים בעם ישראל שלא זכו לכך. כאשר אדם רוצה לצאת על מנת להשפיע, וממילא נאלץ להתערות יותר בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, הוא עושה זאת רק לאחר שהתייעץ על כך עם רבותיו וקיבל את ברכתם.
החשש הגדול הזה, הוא גם מה שמוביל רבים למנוע גיוס לצה"ל של נערים שתורתם אינה אומנותם. חלק אמנם יסברו שעדיף גיוס מאשר רק להיות רשום בישיבה, נושא מורכב שראוי לדיון נרחב, אך אין זה נשוא דיוננו.
גם כשאדם אינו שקוע בעולמה של תורה, ויוצא לעבוד על מנת לפרנס את משפחתו, לרוב הוא עושה זאת כאמצעי ולא כמטרה. המטרה תישאר תמיד: תורה ויראת שמים.
החשש מהשפעות חיצוניות הינו גדול מאוד, ובמיוחד בדורנו, לאור הניסיונות הקשים הקיימים, ולשם כך קיימים תקנות וועדות קבלות כחול אשר על שפת הים, חלקן מוצדקות יותר, חלקן פחות וחלקן שרירותיות.
ומכיוון שהאדם ייראה לעיניים ורק ה' ייראה ללבב, הכובע והחליפה, צבע החולצה, שמות פרטיים ושמות משפחה (נוכחיים וקודמים) אינם מהווים ביטוי ליראת שמים של האדם שמתחת לאלו, אלא רק קוד וסוג של תקנון - שלא נכתב, אלא נוצר עם השנים על ידי בשר ודם; חלקם בהיוועצות עם רבנים וחלקם בניגוד לדעת הרבנים. קרוב לוודאי שנעשו, נעשים וייעשו טעויות קשות ומצערות, הן בקבלה של פלוני והן באי קבלה של אלמוני.
אני יודע שעירבתי בפסקה האחרונה כמה עניינים שונים, אך היא באה רק לשם הדוגמה.
למיטב הבנתי, עובדת היותו של החרדי עובד, ולא באוהלה של תורה, אינה מהווה חסם לקבלה למוסדות חינוך, הן בתלמודי תורה והן בישיבות, ככל שחיצונית לא שינה העובד את חזותו ואורח חייו.
החשש כאמור קיים מחדירה של השפעות חיצוניות לתוך המוסד החינוכי. פנימית, מהותית, רק הקב"ה יכול להעיד על האדם, אם נשאר כפי שהיה או שהשתנה מהותית בהשקפתו ואורח חייו. למנהלי המוסדות וכל וועדות הקבלה למיניהם, אין שום כלי, מלבד כלים חיצוניים, על מנת לבדוק את הנכנסים לשערי המוסד.
כן, אפשר לומר זאת בקול: חשש מנהלי המוסדות הגיוני, אם יצאתי לעבוד ושיניתי "קצת" את סגנון ואורח החיים, ואינני נראה עוד חרדי "רגיל", ואם אני נראה כמו איש עסקים, כמו איש העולם הגדול, כבר לא ישיביש'ר, אני כבר לא יוצא למסעדות אחת לכמה חודשים אלא מינימום אחת לשבוע, והאברכים חוששים שזה ישפיע על חינוך הילדים שלהם באותו תלמוד תורה.
הילדים עלולים להיחשף למושגים חדשים, לעולם שונה ממה שהם התרגלו. הוריהם לא רוצים שהם יבואו ויאמרו: "אבא, אני ילד טוב, אני מאוד רוצה להיות חרדי, צדיק, ותלמיד חכם, אבל כמו הילד שלומד ויושב לידי בכיתה ובא עם מותגים לתלמוד תורה"; "למה אני צריך לקבל יד שניה או בגד מהאח הגדול שלבש? ולמה הם נוסעים לחו"ל לפסח ובבין הזמנים? ואני מקסימום מכיר את החוף הנפרד של חיפה?".
אולי אפילו הילד יתחיל לזלזל קצת בהורים שלו, שלא מרוויחים מספיק כמו ההוא...? או שמא ח"ו גם אנחנו כבר לא מכבדים כבעבר את האברכים ששקועים בעולמה של תורה, כביכול ח"ו הוא לא עשה דבר בחיים, מה הוא כבר יודע... האם יכול מישהו לומר שהחששות של אותו אברך אינם מוצדקים? האם ניתן לבטל חששות אלו?
ככל שנוצרה הבחנה כזו, ובשל כך לא קיבלו את ילדנו למוסד זה או אחר, לעניות דעתי מדובר כאמור בחששות וסינון לגיטימיים.
הרי לכל אדם יש רף מסוים, שאם הוא נחצה, אינו מעוניין שבנו יתחבר לפלוני ואלמוני שחצו אותו. כל אחד ברף שלו. ואם ישנם מקומות/אברכים שזה הרף שלהם, שהילד שיושב ליד הבן שלהם בכיתה יהיה מבית "אברכי", צנוע מבחינה גשמית ובעל שאיפה רוחנית גבוהה, אני מקבל ומכבד את זה.
ככל הנראה חברי הכנסת מטעם מפלגות הבית החרדיות לא יסייעו, לכל הפחות באופן הצהרתי, לממ"חים (מוסדות 'ממלכתי-חרדי') שבהם לומדים ילדיי. אפשר גם להניח, ולוּ לצורך הדיון, כי חלק מהמוסדות המשתייכים למפלגות הבית, לא ירצו שילדיי יהיו חלק מהם.
ואולם, האם לשם כך אנו מצביעים למפלגה כזו או אחרת? האם כך חונכנו? לעניות דעתי, התשובה לכך שלילית.
חונכנו להצביע עבור דרך שהשאיפה שלה הינה העצמת עולם התורה; חונכנו שבחירות הן עוד דרך לקידוש השם בכך שבהצבעתנו אנו מצהירים שיש כאן עוד יהודי שרוצה באמצעות הבחירות להאדיר את עולם התורה - במנותק מהשאלה מה ייצא לי מזה וכיצד זה יקדם את האינטרסים שלי.
דעת תורה ועולם התורה יקדמו את אינטרס-העל שלנו: לשמור על בית של תורה, על דרך התורה ועל רוח התורה והקדושה.
מבחינה מהותית, 'בית של תורה' אינו סיסמה. הבית של התורה פתוח לכולם, ואין בו חדרים נפרדים לחרדים העובדים ולחרדים הלומדים, לחסידים, לליטאים ולבני עדות המזרח. השכינה פורשת כנפיה על כל קצוות האוכלוסייה, חרדים על גווניהם השונים, ושאינם-חרדים על גווניהם השונים.
בית של תורה אינו נרכש בסוג הכיפה או במקום הלימוד. בית של תורה נבנה על דרך התורה. דרך התורה הינה דרך של ציות והכנעה לגדולי ישראל, כל אחד כפי שיורוהו רבותיו.
- הכותב הינו עו"ד וטוען רבני
