החיים יבשים? קפוץ למים / הרב אבי אברהם

מעשה אחד מספר על פרופסור צעיר יצא פעם לשייט בים הגדול.

הוא היה אדם מלומד, ששורה של תארים מעטרת את שמו, אך נסיון חיים של ממש הוא לא צבר.

עם צוות הספינה שבה הפליג נמנה ספן זקן וחסר השכלה.

בכל ערב ביקר הספן הזקן בתאו של הפרופסור הצעיר, והקשיב ביראת כבוד לדבריו על נושאים רבים ומגוונים. השכלתו הרחבה של הפרופסור הרשימה מאד את הספן הזקן.

ערב אחד, כשהספן עמד לעזוב את תאו של הפרופסור, לאחר שיחה שנמשכה כמה שעות, שאל הפרופסור את הספן הזקן: "סבא, האם למדת גיאולוגיה?"

"מה זה, אדוני?"

"המדע העוסק באדמת כדור הארץ"

"לא, אדוני, מימי לא ביקרתי בבית ספר או באוניברסיטה. מימי לא למדתי ולא כלום."

"סבא, בזבזת לריק רבע מחייך"

נפלו פניו של הספן הזקן והלך לו לדרכו. אם אדם מלומד כל כך אומר זאת, אין ספק שזה נכון, חשב לעצמו. בזבזתי רבע מחיי.

למחרת, כשהזקן התכונן בשנית לצאת מחדרו של הפרופסור, שאל אותו זה:

"סבא, האם למדת אוקיינוגרפיה?"

"מה זה, אדוני?"

"המדע העוסק בימים ובאוקיינוסים של כדור הארץ"

"לא אדוני, מימי לא למדתי ולא כלום"

"סבא, בזבזת לריק מחצית מחייך"

שוב יצא משם הזקן ופניו קודרות. בזבזתי מחצית חיי, אמר לעצמו. כך אמר האיש המלומד והוא בטח יודע מה הוא אומר.

ושוב בערב השלישי שאל הפרופסור את הספן הזקן:

"סבא, מטאורולוגיה למדת?"

"מה זה, אדוני? מימי לא שמעתי שם זה"

"זה המדע העוסק ברוחות, בגשמים, במזג האוויר"

"לא, אדוני, כמו שאמרתי, מימי לא ביקרתי בבית ספר ולא למדתי כלום"

אמר לו הפרופסור: "לא למדת את מדע האדמה עליה עומדות רגליך: לא למדת את מדע האוקיינוסים שעליהם פרנסתך. לא למדת את מזג האויר הסובב אותך מדי יום ביומו. סבא, בזבזת לשווא שלושה רבעים מחייך!."

הספן הזקן הלך משם מדוכא ואומלל. האיש המלומד הזה אומר שבזבזתי שלושה רבעים מחיי. אין ספק בכך שאכן שלושה רבעים מחיי בזבזתי לריק.

למחרת הגיע תורו של הספן הזקן. הוא נכנס בריצה לתאו של הפרופסור הצעיר וזעק:

"פרופסור, האם למדת שחיולוגיה?"

"שחיולוגיה? למה אתה מתכוון?"

"לתורת השחיה, אדוני, האם אתה יודע לשחות?"

"לא, איני יודע לשחות"

"אדוני הפרופסור, בזבזת אם כן את כל חייך. הספינה עלתה על שרטון והיא כבר שוקעת. אלה המסוגלים לשחות יוכלו להגיע לחוף הקרוב, אך אלה שאינם יודעים לשחות, יטבעו. אני מצטער מאד אדוני הפרופסור, אין ספק שאיבדת את חייך..."

לקפוץ למים העמוקים של היהדות

אדם יכול ללמוד בתיאוריה את כל ה'לוגיות' שבעולם, אבל אם לא ילמד "לשחות" בפועל, כל לימודיו היו לריק. אדם יכול לכתוב ספרים על שחיה, הוא יכול להתווכח על ההיבטים העיוניים של השחייה וכו', אך שום דבר מזה לא יועיל לו אם הוא יסרב להירטב ולהיכנס למים בעצמו. בשביל לדעת 'לנהוג' לא מספיק ללמוד ולהיבחן ב'תיאוריה', גם בשביל לדעת 'יהדות' מהי לא מספיק להיות 'דתי בלב' או בתיאוריה, אלא חייבים לקפוץ למים, לטעום קצת יהדות, להירטב מקצת תורה.

באחת מהרצאותיו סיפר הרב נח הרץ את סיפורו האישי על שביו כטייס בכלא הסורי הנורא ודרכו לעולם התשובה.

אחד המשתתפים ביקש שישתף את הקהל בקשייו בתהליך השיבה אל המקורות.

הרב הגביה את כיפתו הגדולה ושאל את הנוכחים שאלה מוזרה: "מישהו מכם משער כמה שוקלת כיפה זו? לכאורה כמה גרמים בודדים, אך דעו לכם שבשבילי היא שקלה עשרים טונות! ...

כאשר גילתי את האמת האחת והיחידה, התייסרתי בייסורי נפש.

'כיצד עושים שינוי כה גדול בהרגלי החיים שחייתי עד כה?!' שאלתי את עצמי, 'מה יהיה עם רעייתי, הילדים, המשפחה מסביב?'. חשבתי שאין בי הכוח לעשות את הצעד הזה, שמשימה זו גדולה עלי, אלא שהבנתי שאם אני רוצה לחיות חיי אמת ולא לעשות שקר בנפשי, עלי לקפץ למים ויהי מה!

קפצתי למים- קיבלתי על עצמי עול מלכות שמים בסתר ובגלוי, חבשתי כיפה לעין כל והצהרתי בגלוי על השנוי בחיי: "אני חוזר בתשובה".

בתחילה חוויתי קשיים רבים, מול החברה החילונית הבורגנית שחייתי בסביבתה, איזה מבטים.. אילו הערות... כמה עקיצות! אך התעלמתי והמשכתי הלאה. ראיתי שכשקורעים את ה'ים סוף' הפרטי שלנו. הקב"ה משמים שולח את סיועו להתמודד ולצלוח את הקשיים."

אלו הם "הנחשונים" של דורנו שקופצים למים העמוקים של קריעת ים סוף הפרטית שלהם.

לרדת לעומק הבעיה

"ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שמות טו, כג)

"הם, בני ישראל עצמם, היו מרים, ועל כן הרגישו טעם מרירות במים" ('אמת מקוצק')

אדם ש"לא טוב לו", שהוא ממורמר ממצבו ומהלך חייו, לא יוכל להרגיש טעם מתיקות אמיתית במי התורה. שום דבר לא יהיה טוב לו, מתוק לו ותמיד יהיו לו טענות לשטוח.

אצל אדם כזה ה"אייפון" למשל לא מהווה 'בעיה', אלא "פיתרון". פיתרון למצבו, לשעמום ולחוסר תכלית החיונית בחייו.

כדי לטפל בתוצאה, שהיא כ'נורת מחוון' עבורנו, עלינו לתקןף את שורש הבעיה ולא את הסימפטום, לגעת ולטפל תחילה בסיבת המרמור הפנימית ואז הוא יתחיל להרגיש טעם מתוק בחיים גם בדברים המתוקים באמת בשגרת חייו המציאותית.

"ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" (טו, כה)

נחלקו רבותינו במדרשים איזה מן עץ השליך משה למים שעל ידו נתמתקו המים.

יש אומרים עץ של זית היה, שאין לך עץ יותר מר מעץ זית, יש אומרים עץ של ערבה היה, ויש אומרים עיקרי תאנים ועיקרי רימונים היה, ויש אומרים דבר של תורה הראה למשה, שהתורה נקראת 'עץ' וכדכתיב "עץ חיים היא למחזיקים בה", שהורהו ולימדו הקב"ה דרכו שהוא ממתיק המר במר. ויש אומרים שלא היה העץ מר כלל אלא מתוק, ועץ מגן עדן היה, שהשליך הקב"ה למשה עץ מגן עדן, והשליכו משה אל המים ומרוב מתיקות העץ נעשו המים מתוקים, וכן בכל מקום שבאו למים מרים זרקו עץ זה, והיו המים מתרפאים וממתיקים, וכן כל חולה שהיה שותה מן המים היה מתרפא.

הרמ"א כתב שטבע לומדי התורה להיות חולים, ומאחר שאינם מתעמלים וכל היום יושבים ועוסקים בתורה אמרה תורה "כל המחלה... ויבואו אלימה", כמו שאת המים המרים הפך הקב"ה למתוקים, כך גם את לומדי התורה הקב"ה מבריא.

מו"ח הרב הלל כהן זצ"ל, ראש ישיבת שדה חמד, המשיל בשיחותיו את הקושי ליהנות ממתיקות התורה, לבחור שנמצא על שפת בריכה וקר לו כאשר מישהו אחר משפריץ עליו מים מבפנים.

ומה הפתרון בשבילו?

לקפוץ למים!...

"חשיפה".

אמנם בתחילה יהיה לו קר ולא כ"כ נעים אבל לאחר רגע זה כבר יהיה 'נסבל', כמה רגעים לאחר מכן כבר יהיה לו נעים מאוד אפילו, ואדרבא עוד יהיה לו אח"כ קשה לצאת.

כך גם הפתרון ל"יובש רוחני"- נאמר: "אין מים אלא תורה", בחור שלא מרגיש "גישמעק" בלימוד – סימן שהוא עדיין מחוץ לבריכה, לפעמים אפילו מוטרד ומתרגז כש'משפריצים' עליו קצת תורה והלכה. הפתרון הוא "לקפוץ למים" – להירטב מהם קצת בהתנסות אישית ובסופו של דבר גם ליהנות מהם, ואז המים כבר נהיים יותר מתוקים ונעימים לו.

זהו "ויורהו ה' עץ" – ה"עצה" היחידה היא: "וישלך אל המים וימתקו המים" – אם תשליך עצמך בכח למים, אז הם יהפכו לך בסוף למתוקים ונעימים. ובמה הם נמתקים? לא בסוכר ולא בדבש! "בעץ"! המר נתמתק ממר עצמו, זהו ה"חק" ששם לו בדבר, שדווקא מהקפיצה הזאת, הלא מובנת והלא הגיונית- ממנה בסוף נהנים! דווקא מהתנסות במר- נהיה מתוק.

היובש הוא תחילת ההתחדשות

ומדוע נקבע דווקא יום ט"ו בשבט, לדעת בית הלל כיום "ראש השנה לאילן"?

הרי יום זה עדיין החורף בעיצומו, וכל האילנות בשדה נראים יבשים וקפואים, בלא שום חיות ופריחה? לכאורה היה מן הראוי יותר לאחר את זמן ראש השנה לאילן לתחילת האביב כאשר ניכרת יותר תחילת הפריחה, הלבלוב, והתרעננות האילנות מתרדמת החורף והפרי כולו יהא מבצבץ ועולה?

אך ההלכה היהודית קבעה אחרת.

ראש השנה לאילנות יהיה דווקא כאשר האילנות יבשים וריקים, בעיצומם של ימי החורף המושלגים, וכי אכן כבר עתה יש לחגוג את יום התחדשותו של האביב הבא.

והטעם לכך הוא, משום שמבעד למעטה הקליפה הקפואה והשסועה, האפורה והצוננת שמכרבלת את האילנות החשופים. מתחת לכל זאת כבר החלו לזרום חיים חדשים ורעננים בעורקים של עצי הפרי.

מי שיעיין היטב בענפי העץ יראה ויוכל לחוש בסימני המרץ והלשד המחודש הזורם בעורקי העץ. כי בעיניים אמיתיות העיקר הוא הכוח, והחיות שבהתחלה, המקור, המהות. ועל זה יש תמיד להביט, אף כשהחוץ נראה סותר ודווקא חג ט"ו בשבט הוא לימוד עצום לכך.

ברש"ר הירש זצ"ל, קישר את הדבר אל הפסוק הנודע "כי האדם עץ השדה" וביאר את הדבר במתק לשונו: "דהנה מתהלכים בתוכנו בני אדם עמוסי דאגות ואכולי יגון, אשר קומתם שפופה עד מאוד מנטל הדווי המעיק עליהם, ונשברים הם מאוד ברוחם על כי אין שום ציץ פורח להם ובאופק לא נראה שום עלה ירוק, ובאופן טבעי נפשם שפופה עליהם מאוד ויגונם גדול, כעין מראה העצים בשדות בימי שבט האפורים...

ויש עליהם להתחזק בכוחם לזכור, ולדעת להציץ אל פנימיות נפשם פנימה, כי ימי החורף הקשים עתידים לחלוף במהרה ובעוד זמן קט יגיע עת הצמיחה הלבלוב והפריחה, וכפי שאמנם הדבר מתקיים בעצים שבשדות. ולכן אף האדם בשעותיו הקשות והאפורות, ישים מחשבות ליבו ונפשו להביט אל תוככי נפשו העשירה בתורה במצוות ובמעשים טובים ולדעת כי הם עתידים בעז"ה לשנות את מצבו מן הקצה לקצה ובקרוב מאד יזכה לעת פריחה שגשוג ולבלוב, ולכן החובה עליו כבר עתה, בעיצומם של הימים הקשים והאפורים, לבטוח בה' ולשמוח בכל הטוב השמח והפורח המצפה, ומוכן עבור, אם אכן עושה ופועל הוא כפי שדורש ממנו ה' בקיום המצוות בלימוד התורה, ובכל שאר הנהגות חייו".

וב"אמרי אמת", על עניני ט"ו בשבט הביא בשם האדמו"ר מלובלין כעין הדברים הנ"ל, וז"ל: "דהנה בט"ו בשבט מתחיל בחזרה ליכנס לחלוחית ושרף לאילנות כדאיתא ברש"י מס' ראש השנה (י"ד, א') ואשר ממנו באה אח"כ צמיחת הפרי, כאשר נשרו הפירות וגם העלים והאילן נראה יבש מקורו, ולמראית עין נדמה כאילו חרב ועבר מן העולם ואין לו תקנה יותר.

וזהו טעם המנהג לאכול בט"ו בשבט פירות יבשים לרמוז לנו כל זאת בימי השובבי"ם המסוגלים לשינוי ותיקון, וכידוע יום ט"ו בשבט חל לעולם בימי השובבים ע"כ.

מה שאצל העץ זקוק ל'השקייה' במעט מים אצל האדם זקוק לעוד טיפה 'השקעה רטובה'.

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים: Merkazkuma@gmail.com