בימים האחרונים הרוחות סוערות ולא רק במזג האוויר. גילוי נהר ענקי מדרום ים המלח מזעזע את שוחרי הטבע והארץ.
מיקומו המדויק של הנהר העצום נשמר בסוד, לפי הדיווח, עקב כך שקברניטי המדינה אינם מעוניינים שהמוני המטיילים יעוטו על המקום הקסום, אולם בתקשורת התפרסם שהוא זורם באזור שבעבר היה בו ים המלח, ב"מעבר לינטש" ממערב למצדה. מי הוא היה לינטש, ומדוע זכה שיקרא על שמו חלק מים המלח?!
שמו המלא הוא ויליאם פרנסיס לינץ' (1801-1865) שכיהן כקצין בצי האמריקני וחוקר ארץ ישראל.
בחורף 1847 הוא יצא מהעיר ניו-יורק בראשות משלחת של 14 אנשים, במטרה לחקור את ים המלח. מרתק לדעת שמשלחת הנוצרים, בדרכה לים המלח, עברה בטבריה, נפגשה עם הרב הראשי של העיר והתאכסנה בבית יהודי בשם חיים וייסמן.
צוות החוקרים שטו לאורך חופי ים המלח ולבסוף חנו בעין גדי. לינץ' שהיה בראשות המשלחת, החליט לכנות חלקים שונים בים המלח על שמם של שני חוקרים שקדמו לו שמתו שנים ספורות קודם לכן במהלך חקירתם באזור, וכך הוא כותב בזכרונותיו: "קראתי לקצהו הצפוני 'כף קוסטיגן' ולקצהו הדרומי 'כף מולינה', אות של כבוד לשני האנגלים האמיצים שאיבדו את חייהם כאשר ניסו לחקור את הים הזה".
כיאות לחוקר גם הוא "זכה" שיכנו חלק מים המלח על שמו, וכך מכונה "מעבר לינטש" עד עצם היום הזה.
לא רק אנגלים ואמריקאים חקרו את ים המלח, בשנות ה-20 של המאה ה-20 מדריך הטיולים זאב וילנאי (אביו של ח"כ מתן וילנאי) הוביל קבוצות למסעות בחופי ים המלח, בזקנותו הוא סיפר על אותם "טיולים מלוחים".
וכך סיפר: "לצורך טיול החופים שלנו נהגנו לשכור ספינה מערבי נוצרי בשם 'שוקרי דיב' שהיה מוביל בספינותיו מלח ממחצבות סדום אל חוף קליה. מירושלים ירדנו לקליה, ומשם ירדנו בספינה שהייתה פרימיטיבית ולא נוחה למסע, ומלחיה היו ערביים. אולם הרצון לשוט על פני המים הנמוכים ביותר בעולם והשאיפה לראות את המקומות המעניינים שלחופו גברו על כל הקשיים.
"מקליה פנינו לעבר ערי מואב הרמים, ומשם הפלגנו לעבר המים העמוקים ביותר של ים המלח עד שבאנו אל שפך נחל ארנון הגדול שבנחלים הזורמים אל ים המלח. עלינו אל הדלתא של הארנון המכוסה סבך של שיחים רבים ושונים, והמשכנו ללכת באפיקו הנהדר, בין קירות וסלעים רמים. צעדנו בתוך זרם המים פה ושם נאלצנו לשחות ולהתגבר על מערבולות מים, וכעבור שעה באנו אל מפל מים גועש, שנפלט דרך מעבר צר בין קירות סלע חלקים. כיון שלא יכולנו להתקדם הלאה, באפיק הנחל, חזרנו בדרך שבאנו וירדנו בספינותינו".
מרתק לדעת שוילנאי עבר באותן שלושת המקומות שנקראו על שמם של חוקרי ים המלח במאה הקודמת.
"שוב הפלגנו דרומה לעבר קצהו הצפוני המכונה "כף קוסטיגן" על שמו של אותו נוצרי אירי צעיר, שהגיע אליו בסירה קטנה בשנת 1835. משם המשכנו דרומה לעבר מעבר הנקרא "מעבר לינטש" על שמו של קצין בחיל הים של ארצות הברית שעמד בראש משלחת שחקרה את ים המלח בשנת 1847 ולאח"מ שטנו דרומה לעבר קצהו הדרומי הנקרא "כף מולינה" על שמו של קצין ים אנגלי שסייר בסירתו הקטנה את ים המלח, אותו קצין חלה ונפטר ב-1836".
דור הולך ודור בא, חוקרי ים המלח הראשונים לתור ולחקור את ארצינו הקדושה בלי להצטייר במפות מודרניות ואפליקציית "עמוד ענן" נעלמים ושמם מוזכר רק במפות הארץ, רובם של המטיילים אינם משערים על שום מה נקראים שמותיהם של "כפות" ו"מעברי" ים המלח, עד שמגיע גילוי פתאומי של נהר כזה או אחר, ואנו נזכרים בהם ובפועלם החשוב.