בפרשת השבוע מסופר על בריחתו של משה למדיין מאימתו של פרעה, לאחר שהוא הרג את המצרי, ובמעמד הסנה מצווה הקב''ה על משה לשוב חזרה למצריים ולגאול את עם ישראל. משה חשש שאהרן יכעס עליו ויקנא בו על שלקח לו את ההנהגה, אולם הקב"ה גילה לו, שלא זו בלבד שאהרון לא יכעס, אלא שהוא ישמח בליבו על כך, ובלשון המדרש (ילקוט שמעוני):
''אמר משה, עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה... עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר בכך, אמר לו הקדוש ברוך הוא, אהרן אחיך אינו מצר בדבר הזה אלא ישמח, תדע לך שהוא יוצא לאנפטי (= לתחום) שלך שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו.''
בעקבות אהרון ששמח בליבו נעסוק השבוע בשאלה, האם יש משמעות הלכתית להרהור הלב, ובשתי שאלות מרכזיות: א. האם אדם שמהרהר קריאת שמע בליבו יוצא ידי חובה. ב. האם כאשר אדם מחליט בליבו לתת צדקה, עליו לתת אותה.
1. הרהור בקריאת שמע
המשנה במסכת ברכות (כ ע''ב) פוסקת, שאם אדם נטמא ומשום כך אינו יכול לקרוא קריאת שמע, עליו להרהר את המילים בליבו. בעקבות כך נחלקו בגמרא רבינא ורב חסדא, האם הרהור נחשב כדיבור, ומדוע יש עניין להרהר את קריאת שמע בלב:
א. רבינא סובר שהרהור נחשב כמו דיבור, והראייה לכך היא, שהמשנה מחייבת להרהר את קריאת שמע, ואם הרהור לא היה נחשב כמו דיבור, לשם מה יש להרהר את קריאת שמע?! מדוע אם כן לשיטתו פשוט לא אומרים את קריאת שמע במילים? מתרץ רבינא, שהגמרא אסרה על הטמא לומר קריאת שמע כמו שנאמרו הדברים בהר סיני, במילים, אבל הרהור לא נאסר.
ב. רב חסדא חלק וסבר שהרהור לא נחשב כדיבור, אלא כהרהור בלבד. מדוע אם כן לשיטתו יש עניין להרהר את קריאת שמע? הרי בהרהור אין משמעות! מתרצים רבי אלעזר ורב אדא בר אהבה, שעל מנת שאותו טמא לא יראה בשתיקתו כפורק עול בשעה שכולם קוראים קריאת שמע, חייבו אותו חכמים להרהר את קריאת שמע, ובלשון הגמרא:
''אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדבור דמי, למה מהרהר?! אלא מאי הרהור כדבור דמי? יוציא בשפתיו! כדאשכחן בסיני. ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדבור דמי. דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי - יוציא בשפתיו! - אלא למה מהרהר?! אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל.''
פסק הראשונים
א. רוב הראשונים פסקו להלכה כדעת רב חסדא שהרהור לא נחשב כדיבור, משום שכפי שראינו לעיל, כאשר הגמרא מקשה על שיטת רב חסדא, רב אליעזר ורב אדא בר אהבה מתרצים את הקושיה, מוכח שהלכה כמותו (שאם ההלכה לא הייתה כמותו, לא היו טורחים לתרץ את הקושיה). כך פסקו התוספות (ד''ה ורב חסדא), רבינו יונה (יב ע''א בדה''ר), המאירי (שם) ועוד.
ב. הסמ''ג לעומת זאת פסק כדעת רבינא, שהרהור כדיבור דמי, וכן פסק להלכה גם התוספות רי''ד (ד''ה אמר). הסברא לכך היא, שמספר דפים קודם (טו ע''ב) כאשר הגמרא דנה בשאלה האם צריך להשמיע לאוזן את המילים כאשר קוראים את קריאת שמע, היא פוסקת להקל (אם כי לכתחילה יש להשמיע לאוזניים), אז גם כאן כאשר הגמרא מביאה מחלוקת הלכה להקל.
פסק השולחן ערוך
אמנם כיום טומאת קרי בפשטות לא נוהגת, כך שגם אדם טמא עליו לקרוא קריאת שמע, אבל בכל זאת יש למחלוקת זו השלכה הלכתית, למשל בשאלה האם אדם שהרהר ברכה בליבו יצא ידי חובה, או שעליו להוציא את מילות הברכה בשפתיו. למעשה בפסקי השולחן ערוך אנו מוצאים סתירה האם הרהור נחשב כדיבור כדעת רבינא, או לא נחשב כדיבור כדעת רב חסדא:
מצד אחד פסק השולחן ערוך בהלכות ברכות (או''ח קפה, ב), שיש חובה לברך את ברכת 'המוציא' בפה ממש, ומשמע שהלכה כדעת רוב הראשונים שהרהור לא נחשב כדיבור. כמו כן, כך עולה מדבריו גם בהלכות קריאת שמע (או''ח סב, ג), שם הוא פוסק, שצריך להוציא את המילים של קריאת שמע (ולכתחילה גם להשמיע לאוזניים).
לעומת זאת בהמשך דבריו פסק השולחן ערוך (שם, ס''ק ד), שבמידה ואדם אנוס ולא יכול להוציא את המילים של קריאת שמע בפיו, הוא יכול להרהר אותם בליבו ולצאת ידי חובה, ובלשונו: ''אם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו - יצא''. לפי דברים אלו משמע, שהרהור כן כדיבור, ולכן כאשר הוא מהרהר את קריאת שמע הוא יוצא ידי חובה, ולא כפי שראינו לעיל.
יישוב הסתירה
האחרונים הביאו לפחות שתי אפשרויות כדי ליישב את פסק השולחן ערוך:
א. הפרי מגדים (משבצות זהב שם, א, א) טען שמדאורייתא, כולם מודים שהרהור נחשב כדיבור, אלא שלדעת רב חסדא (וכן פסק השולחן ערוך) חכמים גזרו שצריך להוציא דווקא בפיו. במקום אונס, שאי אפשר להוציא בפיו ממש חכמים פסקו שאפשר להסתמך על הדין המקורי, שמדאורייתא יוצאים ידי חובה בהרהור בלבד, ולכן יש להרהר קריאת שמע בלב (ועיין עוד בברכי יוסף סב).
לפי שיטתו עולה, שבמידה ואדם הרהר קריאת שמע כאשר הוא היה אנוס, הוא לא חייב לקרוא שוב קריאת שמע בפיו ממש כאשר יש לו את היכולת, מאחר שחכמים פסקו שמספיק במצב כזה לצאת ידי חובה מדאורייתא בלבד.
גם מדעת הט''ז (שם, א) עולה שהבין כפרי מגדים, שבמקום אונס מותר לכתחילה להרהר. הוא כתב, שבמקרה בו אדם מתעורר בלילה ואין לו מים ליטול ידיים ולהוציא את שם השם בקדושה - מותר לו להרהר ברכה בליבו, וכן פסקו החיי אדם (ה, טז)והברכי יוסף (דין ד) שהוסיף, שאפשר לצרף את דעת הסמ''ג שראינו לעיל שהרהור נחשב כדיבור (והוסיף שראוי ליטול ידיים לחשוש לחולקים).
ב. המשנה ברורה (שם, ס''ק ז) חלק על דבריו תירץ, שכאשר השולחן ערוך פסק שאדם אנוס והרהר בליבו יוצא ידי חובה, אין כוונתו לומר שהוא ממש יצא ידי חובה, אלא שהקב"ה ייתן שכר לחולה על השתדלותו לעשות מה שאפשר, אבל לא שהמהרהר ממש יצא ידי חובה. לכן לפי שיטתו, כאשר החולה יבריא מהמחלה ויוכל שוב לדבר, עליו לקרוא שוב קריאת שמע כדי לצאת ידי חובה (ועיין עוד בדבריו באו''ח צד, כא), וכן פסקו הפרי חדש (סב, ד) והאליה רבה (שם), ובלשונו של המשנה ברורה:
''האי 'יצא' (ידי חובת קריאת שמע) שכתב השולחן ערוך לא לגמרי אמר, שהרי נפסק הרהור לאו כדיבור דמי (לא כדיבור נחשב), אלא רוצה לומר שעל כל פנים בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר קריאת שמע בלבו, והקדוש ברוך הוא יקבע לו שכר עבור זה, אבל בעצם אינו יוצא בזה ידי חובה, על כן כשיסתלק האונס אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע מחוייב לחזור ולקרות.''
הסיבה שהוא חלק על דברי הפרי מגדים היא, שרוב מוחלט של הראשונים פסקו שהרהור לא כדיבור כלל - גם לא במקום אונס. לכן כתב, שאפילו בשאר הברכות שחובתן מדרבנן, מי שהרהר את הברכה בליבו יכול לברך שוב בפה ממש, וקל וחומר בברכת המזון שחובתה מדאורייתא (ובילקוט יוסף (קפה, ד) כתב, שבגלל ספק ברכות להקל, מי שהרהר את הברכה בליבו לא יברך שוב).
2. הרהור בצדקה
הגמרא במסכת ראש השנה (ו ע''א) פוסקת, שאם אדם התחייב לתת צדקה ויש עניים באזור, הוא חייב לתת את הכסף מיד (עיין בדף למטות שנה ב'). נחלקו הראשונים ובעקבות כך השולחן ערוך והרמ''א, מדוע כאשר אדם מבטיח לתת צדקה הוא חייב לתת אותה, הרי בדרך כלל כדי שתהיה משמעות הלכתית, יש צורך בעשיית מעשה ממש, וכאן לא היה מעשה אלא רק דיבור:
א. הרמב''ם בהלכות מתנות עניים (ח, א) וכן בעקבותיו השולחן ערוך (יו''ד רנז, ג) הבינו, שאדם מתחייב לתת צדקה בדיבור בלבד, כיוון שהתחייבות לתת צדקה נחשב כנדר - ונדר תקף במילים בלבד.
ב. הטור (חו''מ רמג, ב) ובעקבותיו הרמ''א (יו''ד רנח, יג) הבינו, שאדם מתחייב לתת צדקה בדיבור בלבד, מדין 'אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט'. כלומר, הגמרא בקידושין (כח ע''ב) פוסקת, שכאשר אדם מקדיש חפץ או מתחייב לתת צדקה למקדש יש דין מיוחד, אין צורך במעשה בכדי שתהיה השפעה למעשיו, אלא עצם האמירה נחשבת כמעשה. הרמ''א סובר שהוא הדין גם בצדקה.
במה נחלקו? מחלוקתם תלויה בשאלה, האם נתינת צדקה בזמן הזה נחשבת כמו הקדש לבית המקדש, או כמו חולין. לדעת המרדכי (ב''ב תצא) וכך פסק הרמ''א, נתינת צדקה נחשבת כמו הקדש לבית המקדש, לכן כשם שהתחייבות למקדש פועלת בגלל 'שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט', כך התחייבות לצדקה. לעומת זאת הרא''ש (כלל יג, א) והרמב''ם (שם) ובעקבותיהם השולחן ערוך הבינו, שנתינת צדקה אינה מטעם הקדש, לכן התחייבות לצדקה פועלת כנדר, שאיתו מתחייבים בענייני חולין.
נפקא מינות למחלוקת
א. נפקא מינה בין השיטות תהיה במקרה בו אדם לא אמר בפיו שהוא מתחייב לתת צדקה, אלא רק החליט בליבו לתת. לדעת השולחן ערוך כפי שראינו, ההתחייבות לתת צדקה מחייבת מדין נדר, ולנדר יש משמעות רק כאשר נודרים בפה ממש (וכן כתב רא''ש כלל יג), ולכן התחייבות במחשבה בלבד לתת צדקה לא תקפה.
לעומת זאת לדעת הרמ''א, שההתחייבות מחייבת מדין הקדש, כשם שהמחשבה להקדיש חפץ כלשהו לבית המקדש מחייבת, הוא הדין בצדקה, ואם אדם מתחייב בליבו לתת צדקה הוא יהיה חייב לתתו, ובלשונו:
''אם חשב בליבו ליתן איזה דבר לצדקה, חייב לקיים מחשבתו ואין צריך אמירה. ויש אומרים דאם לא הוציא בפיו ממש אינו כלום. (הרא"ש כלל יג). והעיקר כסברא הראשונה[1].''
מקרה דומה (בחו''מ ריב, ח) ישנו בדין אדם שקנה קרקע על דעת שתהיה שייכת לצדקה, ולא אמר בפיו בפירוש בשעת הקנייה שכך כוונתו. לדעת השולחן ערוך, מכיוון שהמקדיש לא הוציא בפיו בפירוש שהוא נותן את הקרקע לצדקה, הוא לא מחוייב לתת אותה. הרמ''א לשיטתו חולק, וסובר שגם במחשבה בלבד מתחייבים, ולכן הקרקע תהיה שייכת לצדקה ברגע הקנייה.
ב. נפקא מינה נוספת: הגמרא במסכת קידושין (ו ע''א) פוסקת, שאדם יכול לתת לחברו מתנה על מנת להחזיר. לדוגמא, ראובן יכול לתת לשמעון את האתרוג שלו במתנה, ושמעון יהיה חייב להחזיר אותו לאחר השימוש. הרווח מכך הוא, שכאשר האתרוג מגיע לשמעון הוא נחשב לגמרי שלו כפי שדורשת התורה ('לכם'), ואפשר לצאת בו ידי חובה.
הרמ''א פסק (חו''מ רמא, ז) בעקבות תרומת הדשן (סי' שיא), שאם אדם קיבל מחברו מתנה על מנת להחזיר ושרף אותה, עליו לתת לנותן המתנה את דמי החפץ בתמורה. כפי שהעיר קצות החושן במקום (שם, ז), אפשר להחזיר את דמי החפץ ולא את החפץ עצמו, רק כאשר החפץ לא קיים, אבל אם החפץ עדיין נמצא ברשות מקבל המתנה, בוודאי שחובה להשיב את החפץ עצמו.
מה הדין, כאשר מקבל החפץ התחייב לתת את החפץ שהוא קיבל לעניים? לדעת השולחן ערוך כפי שראינו לעיל, התחייבות לצדקה פועלת מטעם נדר, לכן כאשר אדם נודר את החפץ לצדקה, אין הכוונה שמקבל הצדקה כבר זכה בחפץ, אלא רק שהנודר מתחייב לתת אותו בשלב מסויים. משום כך כאשר יגיע מועד החזרת המתנה לבעלים המקוריים (שהרי מדובר במתנה על מנת להחזיר), הוא יהיה מחוייב להשיב את החפץ עצמו, כי הוא נחשב עדיין ברשותו, וכך פסק גם קצות החושן (שם):
''צדקה לעניים אינו עושה קנין ואינו אלא מטעם נדר, ואין אדם נודר בשל חבירו, דכל זמן שלא נתנו ולא זכה בה העני, צריך ליתן החפץ בעינא (= עצמו) ליד הנותן כפי התנאי ודו"ק היטב''.
לעומת זאת לדעת הרמ''א, החובה לתת את הכסף לצדקה פועלת מחמת 'שאמירתו לגבוה היא כמסירתו להדיוט', דין הנוהג בהקדש. כמו שבהקדש כבר ברגע האמירה החפץ הופך להיות מוקדש, ממילא דין זהה יהיה בצדקה, ומיד כאשר מתחייבים לתת את החפץ לצדקה העניים זכו בו, ולכן כאשר יגיע מועד החזרת החפץ הוא ייאלץ להחזיר לבעל החפץ כסף, ולא את החפץ עצמו.
שבת שלום! [2]
[1] כפי שהעיר ערוך השולחן (רנח, לט), אם אדם רק העלה במחשבתו לתת צדקה ולא החליט לגמרי בליבו לתת, הוא לא מתחייב לתת.
[2]מצאת טעות? מוזמן: tora2338@gmail.com