למה נשאר עמירן דביר רטוב בגשם? // טור

בחמישי האחרון עברתי חוויה כפולה.

בהתרגשות עצומה לבשתי בגדי חג (שזה בעצם בגדי העבודה שלי בחתונות, כיון שכל חתונה וחתונה היא יום חג בשבילי) לקחתי את בני ואחייני המתוקים (יונתן ואברימי) ונסענו בשמחה גדולה להיכל מנורה שבו התקיים מעמד אדיר וקדוש של סיום הש״ס של ״דרשו״.

יום קודם ניסיתי להשיג כרטיסים אך ללא הצלחה, מי שעזר לי היה ידידי היקר ר׳ יענקי קנייבסקי שהשיג ואף שלח לי את הכרטיסים.

ככה בחיוך ובשמחת הלב צעדנו בגשם זלעפות לכיוון שער 9 ככתוב שחור על גבי רטוב בכרטיסים.

כשהגענו לשער ראינו עשרות בחורי ישיבה ואברכים שמתחננים להיכנס, לחלקם אף היו כרטיסים.

״אין יותר כניסה״ הודיעו השומרים, ״נסו משערים אחרים״ הוסיפו.

כך מצאנו את עצמנו עוברים משער לשער והסתבר שבכל שער היו עשרות צדיקים שצובאים על דלתות הכניסה ובכל שער ושער מודיעים השומרים שאין למה לחכות כי האולם כבר הגיע למכסה המותרת בחוק ולפי בקשת המשטרה אסור להכניס אפילו אחד, וכך בזה אחר זה נסגרו השערים ונעלמו השומרים לתוך ההיכל ופה הייתה הנקודה שהבינו מאות צובאי הדלתות שלהיכנס למעמד האדיר הרי זו משימה בלתי אפשרית .

וככה בעומדי בגשם זלעפות רטוב עד לשד עצמותיי הרגשתי לפתע איך הרגשת העצב מתחלפת לה לשמחה עצומה.
קראתי ליונתן ואברימי והראתי להם את עם ישראל בגדולתו, ״תראו איך עומדים מאות צדיקים בגשם ומחכים עוד ועוד ולא מוותרים העיקר להיכנס ולשמוע את גדולי הדור עם למעלה מעשרת אלפים צדיקים מסיימים ביחד את הש״ס, תזכרו את המראה הזה פה בחוץ בגשם, ותזכרו שהוא חשוב לא פחות מהמעמד האדיר שבפנים״.

מזל שירד גשם ולא יכלו להבחין בשתי דמעות שירדו לי בהחבא במורד לחיי והתמזגו להן עם גשמי הברכה הנוטפים עלינו, דמעה אחת של עצב על פספוס גדול ואחת של אושר למראה חביבות לימוד הגמרא על ציבור חשוב זה.

ככה ברגשות שמחה מהולה בעצב חזרנו הביתה.

2:

כשחזרתי הביתה באותו ערב הרגשתי צורך ללמוד מיד את הדף היומי כדי להרגיש חלק מהמעמד האדיר, אם לא בגוף לפחות ברוח.

לפתע הגעתי לשורה שמילאה אותי בשמחה וחיוכים, ״אמר ר׳ זירא, אגרא דפרקה רהטא״ (ברכות ו:) - עיקר שכר האנשים הרצים לשמוע את הדרשה מפי חכם, הוא שכר הריצה. אוחחחח, תודה טאטע על העיתוי.

3:

אפשר ללמוד התנהגות זו של ראיית הטוב בכל סיטואציה, מיוסף.

בפרשת השבוע ״ויחי״ כתוב שיעקב ברך את יוסף בין היתר ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין״.

המפרשים מסבירים מדוע ביוסף לא שלטה עין הרע כיוון שליוסף הייתה רק עין טובה.

כמה שיותר קשה, כך הוא יותר מאיר עיניים לכולם ורואה רק את הטוב בכל סיטואציה.

האחים מכרוהו אך הוא לא נוטר טינה אלא בוחר להתפייס.

זורקים אותו לכלא על לא עוול בכפו, והוא מאיר פנים לשותפיו לתא ואף עוזר להם בפתרון חלומם.

יוסף בעצם עלה על סוד החיים הטובים והרגועים, תמיד לחשוב טוב גם בסיטואציה שהיא לא, והכי חשוב להבין שהכל מלמעלה ותמיד לטובה.

מי שיצליח לחיות בהבנה זאת יזכה לחיים שמחים ומאושרים.

4:

״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה..״, ולכאורה ציון דבר זה הוא מיותר כיוון שאפשר להבין את זה מניכוי שנותיו כשבא למצרים (130) משנות חייו (147).

דבר זה בא להראות לנו שתוכן השנים חשובות יותר ממניינם, כי הנה יעקב חי 130 שנה בסבל ולא ידע רגע אחד של נחת (הבריחה והפחד מעשיו, החיים עם לבן שרימה אותו לאורך כל הדרך פיננסית ושהכריח אותו לקחת את לאה לאשה, והמכה הגדולה מכל היעלמות בנו האהוב יוסף).

שנות הנחת היחידות היו שבע עשרה שנותיו במצרים ובמידה מסוימת הוא חי 17 שנה.

רואים בפרשה בעוד שני מקומות שתוכן השנים עולה על מניינם, גם אצל אפרים ומנשה כשבוחר יעקב להעדיף את הצעיר שפירותיו יהיו משובחים משל מנשה (יהושע שהצליח לקדש את השם בכל העולם ע״י שמש בגבעון דום, קידוש השם עולמי שלא קרה עד אז כי הרי את השמש רואים בכל העולם).

רואים את זה גם בהמשך כשיעקב מעביר את הבכורה (בענייני ירושת הארץ לקבל פי שניים כבכור ע״י נתינת חלק גם לאפרים וגם למנשה) מראובן ליוסף בגלל בעיות התנהגות של ראובן (חילול יצועי אביו) והתנהגותו המיוחדת של יוסף.
אם כן אנחנו רואים שלא הכמות אלא האיכות היא הקובעת בשורה התחתונה.

5:

שבוע שעבר נפטר הרב מרדכי (פופיק) ארנון ונזכרתי בסיפור שקרה לי איתו לפני כשלושים וחמש שנה.

באותה תקופה כילד הייתי מתלווה תדיר לאבי היקר ומנגן ושר איתו בחתונות כי כבר אז הרגשתי אנה אני הולך ..

באותה חתונה ספציפית שרתי עם אבי את שירו של ר׳ מרדכי בן דוד ״יידען יידען״ שהיה בעצם קאבר (גרסת כיסוי) לשיר גרמני שזכה באותה השנה באירוויזיון .

לפתע הגיע לבמה מישהו, שם פתק על הקלידים ונעלם.

בפתק היה כתוב ״לא נאה ללהקה חסידית לשיר שיר של להקה גרמנית ארורה, על החתום מרדכי פופיק ארנון״.

הבטתי לאבי בעיניים וראיתי שפתק זה פגע חזק ונכון והשיג את המטרה ואכן כפי שזכור לי הפסקנו באותה תקופה לשיר שירים ״ארורים״.

בהמשך השנים כנראה שכחתי מהפתק אבל על זה נדבר בהזדמנות אחרת ..

שבוע מקסים לכולם,
עמירן דביר בן ר׳ יוסף הלוי