דרך מאוד מוזרה מצאנו השנה כדי לציין את יום עשרה בטבת. ערכית, זהו יום האבל הלאומי על אבדן הבית הראשון - שהתחלף בעוד דיון חסר תכלית על זיקת העולים "מרוסיה" ליהדות.
מעשית, זה לא חידש שום דבר, כי הרי בעיית יהדותם של רבים מקרב אלו שעלו ממקומות בהם יש ההתבוללות בגלות ידועה מזמן, עוד מימי יציאת מצרים, ועד לעליות שלאחר קום המדינה - מרומניה, מפולין, מאתיופיה ואפילו מארה"ב.
אין כל תועלת בהאשמת העולים בנישואי תערובות ובכך שבקרבם ישנם לא יהודים רבים. זה היה ויהיה כל עוד נמשכת העליה.
אבל יש בעיה אחרת, חשובה הרבה יותר, שלא זוכה לתשומת הלב שלנו. בעיית הזהות היהודית שלא רק שלא מתפתחת אלא נדחקת ומוחלשת כאן, בחברה הישראלית. בחברה שלנו, שאמורה לקלוט את העלייה ולקרב את כל העולים – יהודים ולא יהודים ביחד – להבנת אופייה היהודי של מדינת ישראל.
וכאן, הפערים בין הרצוי למצוי, רק הולכים וגדלים. אין חינוך יהודי והקניית הערכים הלאומיים בבתי הספר, השיח הציבורי לא עוסק בזה מספיק, ואם מגיעים לזה באקראי ממש – גם אז זה רק בשטחיות ובשוליים.
במצב הזה, אשמים קודם כל נושאי הזהות הלאומית המובהקים – הציבור האמוני, ובראשו – תרתי משמע – ההנהגה הרוחנית, הרבנים והוגי הדעות. יש רבים וטובים, אבל דווקא מהנהגה זו אנחנו לא רואים הרבה ניסיונות ללמד, לקרב ולעבוד קשה על הבעיה הידועה לכל.
במקום זאת – ולצערנו הרב – אנחנו רואים התקפות על ציבור העולים ועל החילונים, וגם אז לא מגיעים לשום מסקנה מעשית איך לשנות, איך לקדם ואיך לטפל במשבר הזה בדרך יצירתית וחכמה, לפי מיטב המסורת המפוארת שלנו.
וכן, צריך להודות שזה כבר משבר. כזה שצריך להיות מוגדר כמשבר לאומי. ראינו את ממדי השנאה בקיץ האחרון, במהלך הקמפיינים במערכת בחירות השניות לכנסת, קמפיין שחשף את קיומן של קבוצות שלמות באוכלוסייה שלא מכירות אחת את השנייה, ניזונות משמועות ומדעות קדומות, ומהסתה שנזרעות ע"י פוליטיקאים בלתי אחראיים שרק מטפחים עוד בערות ועוד שנאה.
ראינו את הסרטונים של ח"כ קושניר ואחרים מאותו בית היוצר, שמביישות כל אזרח ציוני במדינה. את הנזק שהם גרמו לאחדות ולכבוד ההדדי. ועכשיו, כשציפינו לתגובה ולמענה ההולם מצד ההנהגה המוסרית והערכית של הציבור הדתי – קיבלנו במקרה הטוב האשמות חוזרות הממחזרות את אותן עובדות ידועות.
במשבר הלאומי שנובע מהעדר ערכים, ניתן לטפל רק ע"י הפגנת אותם ערכים חסרים – הכבוד, אהבת החינם וקירוב הלבבות – שכה נעדרים מהנוף הציבורי שלנו.
על כולנו לעצור את כל המשך של גילויי השנאה וההשמצות ההדדיות, ולפעול ב"צו 8" לאיחוי הקרעים ולמציאת דרך משותפת – כעם חופשי בארצנו, ולא כאוסף של עדות, קבוצות וחצרות.
הבית הראשון נחרב בגלל עבודה זרה, השני נחרב בגלל שנאת חינם - ומדינת ישראל יכולה להיחרב בגלל יהירות והתנשאות של כולנו, ובעיקר – בגלל הטיפשות וחוסר היכולת להבדיל בין העיקר לטפל.
זו העת וזו "הקריאה האחרונה" לכל המנהיגים של כל הפלגים בציבור להפגין חכמה ומנהיגות. ולהוביל אותנו מהפינה האפלה שנסחפנו אליו לדרך המלך הלאומית. לדרך שלא מפחדת מפתרונות לבעיות הכי קשות, ופותרת אותן בכבוד ובחכמה.
רק כך נהיה מוכנים לקראת האתגרים האמיתיים, שמחכים לנו מעבר לפינה. ויפה שעה אחת קודם!