ערבות הדדית // הרב בן ציון נורדמן

ובכלל, שואלים "אנשים טובים באמצע הדרך", האם יש צורך בתרומה כזאת או אחרת כדי לכסות על מחויבות ישירה של המדינה?!

ובכן, התשובה מגיעה אלינו בדיוק בימים אלו, בהם השלטון המרכזי כמעט ולא מתפקד – ואולי גם יש קשר בין הדברים, בימים אלו מתפרסם דו"ח העוני והנתונים נחשפים שוב שחור על גבי לבן. הדו"ח קובע: בישראל , כל ילד חמישי - עני! שיעור העוני בקרב ילדים עלה ב-0.4% ובקרב אזרחים ותיקים ב-1.6% וכולם מבינים ש"ישראל סגרה את נושא העוני בחצר האחורית".

במקביל ישנו דו"ח פחות ידוע מארגון יוניצ"ף – סוכנות הילדים של האו"ם – החושפים כי מדינת ישראל נמצאת במקום הרביעי בדירוג העולמי בשיעור הילדים העניים בקרב המדינות המפותחות. מקדימים אותה בהפרש ניכר יוון, לטביה וספרד... לפי דו" זה שיעור הילדים העניים במדינת ישראל עומד על – שימו לב – 35.6%, כלומר יותר משליש מילדי המדינה הם עניים. נתונים מדאיגים במיוחד.

גם אם לא נעים לנו לשמוע, העובדה היא כי ישנם ילדים רעבים בארצנו! אם יורשה לי אעז לומר יתירה מכך, כי אין אדם שלא מכיר ילד רעב! או לשם דיוק ילד שלא מקבל את כל אבות המזון בצורה מסודרת ובטוחה – לא תמיד הוא אוכל ארוחת צהרים או ערב חמה, אני אישית, נחשף לפחות פעם בשבוע למשפחה "נוספת" שנכנסה או שנמצאת בקטגוריה הזאת. אז בואו לא נהיה נאיביים, ישנם בהחלט כאלו, בכמויות, ובכל מקום. איננו זקוקים לדו"חות מפולפלים כדי לדעת את האמת המצערת הזו!

השאלה הנשאלת היא מה עושים במדינה מתוקנת כאשר מתפרסם דו"ח מחריד מעין זה? מן הסתם מכנסים ישיבה בנושא, דנים, מעלים רעיונות, חושבים כיצד לשנות את המצב, איך לעזור?

מה בפועל עשתה ממשלת ישראל? האם כינסו בדחיפות את בכירי המשרדים הרלוונטיים ? דנו כיצד להזין את הילדים? לא ולא. 817,000 הילדים הרעבים נשארו בהמתנה... עדין רעבים.

אפילו "המיזם הלאומי לביטחון תזונתי" נמצא בימים אלו בסכנת סגירה והאחריות נופלת על השלטון המקומי (המוניציפלי) שנכון להיום הוא כמעט הרשות השלטונית היחידה המתפקדת כיום במדינת ישראל...

• • •

ובכן, ידידי ומכרי רציתי לשתף אתכם כי בשבועות הקרובים החלטתי להציף את הנושא, וגם לבקש שותפות בכמה מהתחומים שבהם אני פועל. ואני מזמין אתכם לעקוב אחר הפרויקט שאנו מתעתדים להוציא בעזרת השם לקראת ט"ו בשבט.

הרציונל הגדול שעומד מאחורי הדברים הוא הערבות ההדדית והאחריות הקולקטיבית שאנו כיהודים מזוהים איתה ומחוייבים לה.

המשפט שאני מזוהה אתו ביותר בשני העשורים האחרונים הוא זה שאמר משה רבינו על שבטי ישראל: " יחד שבטי ישראל", וכדברי חז"ל הנודעים: "כשהן עשויין אגודה אחת – ולא כשהן עשויין אגודות אגודות".

ובפרשת השבוע, פרשת ויחי, בשעה ששכב יעקב על מיטתו בחוליו האחרון הקיפוהו בניו, שנים עשר שבטי ישראל, ויעקב אבינו בירך את כל אחד ואחד מהם בברכה המיוחדת המיודעת אליו: "יהי דן נחש עלי דרך", "יששכר חמור גרם", כל אחד בדרכו הייחודית שלו, וכאשר כל אחד חונה על שבטו ועל מחנהו.

באותו רגע מיוחד כשהקיפו את מיטת יעקב אביהם באהבה ובמורא, אמרו ליעקב "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". אמנם הם מסמלים תריסר דרכים בעולם, אבל הם רק שבילים להגיע לאותו מקום. נכון, לכאורה הם מופרדים בדרך, אבל לא בתוצאה. בסוף-בסוף, כולם מכוונים למקום אחד – "אין בליבנו אלא אחד" –"השם אחד- ועם ישראל אחד".

• • •

הלקח שהתורה מלמדת אותנו בכך הוא כי כי יש להסתכל טוב אחד על השני ואיש על רעהו. נכון, יש שוני בין בני אדם, וכפי שהטיבו לבטא זאת חכמינו זכרונם לברכה, "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות", ובכל זאת, בתוך ליבו של כל יהודי טמון הרצון הפנימי והטוב, ועלינו לחתור ולחפש את אותו טוב, גם הוא טמון עמוק בתוך תוכו, ולא רק להשמיע את הביקורת".

אם כן הלקח הנלמד מפרשת השבוע, השותפות הכללית, הערבות והאחריות הציבורית – היא משימה משותפת לכולנו, כל אחד מהזווית שלו, מהאפשרויות והיכולות שהבורא חנן אותו, עליו להשתתף ולשאת בעול של קיום כל האומה, מי שזכה בכישרונות ברוכים, כמו גם מי מי שניחון ביכולות פיננסיות רחבות, להירתם ולתרום את חלקו היחסי באחריות הקולקטיבית הזו, זו היא חובה שהיא זכות, וזכות שהיא חובה!

הבה נלך בדרכי קדמוננו , נחתור למצוא את הטוב שבכל יהודי. והדרך להגיע לכך היא על ידי הפעולות המקרבות את הלבבות, וכדברי הקדמונים כי 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', נחפש להיטיב לזולתנו, נדאג למלאות את כל מחסורו, כך נזכה ולא יחסר לשום יהודי כל טוב, ואנו נזכה לעין טובה ומבט חיובי על הטוב הפנימי שבכל יהודי ויהודי.

תעקבו אחרי – יהיה מועיל, יעיל ומעניין....

יחד שבטי ישראל!

שבת שלום מלאה בגשמי ברכה