היה הדבר בר"ח או בחול המועד פסח כשהיו צריכים להתפלל את ההלל, סיפר ר' אברהם אב"ד דקהילת קודש דובאסאר, שהיה לפני כן שליח ציבור בבית המדרש דקהילת הקודש מעז'יבוז'.
ר' אברהם היה מתפלל את תפילת שחרית לפני התיבה, והבעל שם טוב הקדוש היה מתפלל במקומו, ומנהג הבעל שם טוב הקדוש היה, שאת תפילת ההלל הוא התפלל בעצמו - כשליח ציבור לפני התיבה.
בעת תפילתו, הייתה שורה עליו השכינה הקדושה, והיה הדבר ניכר לעין כל המתפללים עמו.
בעת תפילת שמונה עשרה ובזמן חזרת הש"ץ, היה נרעד רעדה גדולה, והיה רועד והולך - כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד, וכל מי שראה אותו בשעת התפילה - ראה את הרעדה שלו והיה מתעורר אף הוא ביראת שמים טהורה.
פעם אחת בראש חודש (או בחול המועד), כשסיים ר' אברהם הנ"ל את חזרת הש"ץ, עדיין היה עומד הבעל שם טוב הקדוש במקומו ורועד, ואינו הולך אל התיבה להתחיל את תפילת ההלל.
בא החסיד ר' וולף קיצעס והציץ בפניו - וראה אותם בוערות כלפידים, ועיניו בולטות - והיו פתוחות ועומדות בלי תנועה כמו גוסס ח"ו.
רמז ר' זאב הנ"ל לר' אברהם, ובאו שניהם יחדו ולקחו אותו, זה בידו האחת וזה בידו השנייה - והוליכו אותו אל התיבה, והלך עמהם ונעמד לפני התיבה, ורעד ערך מה, ופתח ואמר את תפילת ההלל - והכל ברעדה.
גם כאשר סיים את הקדיש המשיך לעמוד שם, ורעד זמן רב, והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח הבעל שם טוב הקדוש מרעדתו.
מהשראת שכינה על הבעל שם טוב הקדוש רעדה הארץ: שמעתי מהרב דקהילת קודש פולנאה, מחבר הספר "תולדות יעקב יוסף", שפעם אחת עמד כלי גדול עם מים ליד מקום התפילה, בשעה שהבעל שם טוב הקדוש היה מתפלל, וראו את המים - נעים ונדים.
השראת השכינה ממש היתה שורה על הבעל שם טוב הקדוש, ומזה - רעדה הארץ, כמו שכתוב: "מפני אשר ירד עליו ה' באש ויחרד כל ההר מאד", אך בארץ לא היה ניכר הרעד, אבל, על הכלי עם המים - היה ניכר הרעד - במאוד מאוד.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה לדרך' לשבוע טוב ומבורך
"יהיה תמיד בשמחה, ויחשוב ויאמין באמונה שלמה שהשכינה אצלו ושומרת אותו..." (צוואת הריב"ש סימן קל"ז).
היום כאשר אנו בגלות, קל להשיג רוח הקודש יותר מאשר בזמן שבית המקדש היה קיים.
והוסבר הדבר ע"י משל מתוק: משל למלך שהיה לו ארמון מפואר וגדול, ואחד מאוהביו רצה להזמין את המלך לסעוד בביתו, המלך לא יענה מהר לבקשתו, והדבר ידרוש מהאדם יגיעה רבה ועצומה, עד שימצא האדם חן בעיני המלך ויעתר לבקשתו ויסכים לבוא לסעוד בביתו.
אבל, כשהמלך נוסע בדרכים, וצריך ללון בדרך באיזה מקום, אזי, יחפש מקום נקי ללון בו, ואפילו אם הוא באכסניא פשוטה בכפר.
הנמשל ברור: בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה השכינה הקדושה שורה בבית קודשי הקודשים, ואם אדם רצה לשאוב רוח הקודש היה צריך לעבוד עבודה גדולה.
אבל בימינו שהשכינה הקדושה בגלות, ולצערנו היא נעה ונדה בארץ, אין לה מקום משכן, ותשוקתה גדולה מאוד למצוא לה מקום דירה - לשכון בה.
השכינה מחפשת לה מקום לדור בו, היא אינה יכולה לחפש משכן כפי מה שהיה לה כשבית המקדש היה קיים, והיא מוכנה למצוא מנוח במקום פשוט, רק שבקשתה - שהמקום יהיה נקי, ולכן, היא מוכנה לשכון אף באדם שהוא 'רק נקי מעבירות וחטאים', במקום זה היא מוכנה שתהיה דירתה, דברי פי חכם חן (עפ"י עבודת ישראל פר' מסעי).
לכן, כל אחד מישראל יכול להגיע לדרגה שהשכינה תשרה בו ותשמור אותו מכל פגע רע, ויושפעו עליו ברכות טובות וישועות עצומות, אמן!