עמדתי שלשום בכפור הניו יורקי, באמצע הרחבה של איצטדיון הפוטבול הענק, שבדרך כלל מאכלס בתוכו כמאה אלף צופים שמגיעים לראות משחק פוטבול אמריקאי או קונצרט רוק, רק הפעם במקום השיער הארוך של כוכבי הרוק הנוף התחלף עם הזקנים הארוכים של ראשי הישיבות, הכדור התחלף עם דף הגמרא.
ואני, ישיבישר ציניקן משכבר, בטוח בעצמי שלא אתרגש יתר על המידה. אני הרי יודע על הדקויות הפוליטיות מאחורי הקלעים, ובכל זאת עיני מתחילות ליזול דמעה בזמן הקדיש, ידי רועדות כשאני פוצח בריקוד עם אדם שאיני מכיר, קולי נחנק כשאני משתדל לשיר. למה אני מתרגש כל כך?
באמריקה כמו באמריקה. סיום הש“ס נעשה בענק, באצטדיון הכי גדול. תאורה. הפקה.. האמריקאים הפכו את תלמידי החכמים למושא להערצה. בעלי בתים שלומדים יום יום הם דמויות לחיקוי. כמויות של אנשים. יותר ממאה אלף בשני איצטדיונים.
אני זוכר שר דן סגל, שמסר וועד לבחורי ישיבת חברון סיפר לנו שקיבל הזמנה לדבר בסיום הש“ס הקודם. אבל המארגנים הגבילו אותו ל-7 דקות. הוא שאל, בשביל 7 דקות לחצות את האוקיינוס האטלנטי? והם ענו בפשטות: 7 דקות אבל 70000 איש ישמעו אותך. אפילו הוא התפעל.
החרדים האמריקאים למדו משכניהם איך לחשוב בגדול, איך לרגש, איך משתמשים בעולם הזה המקומי בכדי להדגים לילדיהם את העוצמה של לימוד התורה.
אמריקה. איך אמר מרן ר יצחק הוטנר, שאמרו לו כשבא לפתח את ישיבתו בברוקלין, שבאמריקה צעירים צריכים דמות של כוכב כדי שילכו אחריו. כי הצעירים נוהרים רק אחרי ג'ו דמג'יו (שחקן בייסבול מפורסם). אם אתה רוצה להצליח, אתה צריך להיות ה"ג'ו דימג'יו" של תלמידך.
ואז, אני מתחיל להשוות לזיכרונות של האירועים שהשתתפתי בהם בתור תלמיד ישיבה בארץ. כשלמדתי בישיבת פוניבז' לצעירים, במקום הטיול השנתי היו רק הלוויות והפגנות. אם רצית להתאוורר בצורה תורנית אלה הם האפשרויות היחידות.
כן, הפגנות הם חלק בלתי נפרד מחיי החרדי המתבגר.. על מה מפגינים תשאלו? מפגינים נגד המאסר של אריה דרעי, נגד החלטות הבג“ץ כמובן, נגד הגיוס, נגד חילולי קברים, נגד מצעדים (בישיבת חברון היה אסור להשתתף בהפגנה זו יש לומר) ונגד חילולי השבת. ההפגנות האלו בסופו של דבר יקבעו את השם של הכיכר העיר החרדית המפורסמת ביותר, כיכר השבת. מאוחר יותר יהיה אפילו אתר חדשות חרדי אשר ישא את שמה…
ההפגנות האלו יכולות לעצור מדינה שלמה, לחסום כניסות לערים, ההפגנות האלו מביאים בקלות מאות אלפים, אחת מהם אפילו הצליחה להשיג מליון משתתפים שהפכו אותה להפגנה הגדולה ביותר בהיסטוריה…
השאלה שאני שואל היום, למה בארץ מגיעים מאות אלפים כשצריך לעשות מחאה, אבל סיום הש“ס עם 11 אלף בארנה נחשב להישג פתאום?
אולי כדאי ללמוד מהאמריקאים, שכדאי להפגין לא רק נגד. כדאי עוד יותר להפגין בעד. בעד התורה הקדושה, בעד לומדיה, בעד לומדי הדף היומי. אולי עם ניתן יותר חשיבות ליומא טבא לרבנן, נהיה צדיקים שטוב להם לפעמים.
למה שלא נבנה זהות בנויה גם על החיובי ולא רק השלילי? אולי אז אחינו יידעו מה אנחנו כן רוצים ולא רק את מה שאנחנו לא מוכנים לקבל?
אבותינו לא הפגינו נגד המצרים בגושן, הם רק החליטו לארגן את ההפגנה הגדולה ביותר (עדיין!) בהיסטוריה של העם היהודי למרגלות הר סיני, שם הם קיבלו והפגינו בעד התורה.
אני מתרגש, כי אפשר לעמוד ולהפגין בעד הערכים בעד השאיפות הכמוסים ביותר של בחור ישיבה מתבגר שבוכה ב“ותן חלקנו בתורתך“ החלום שמתחבא עמוק ולעולם לא עוזב אותך כל ימי חייך… החלום להיות אש“ס ייד. אתה בוכה כי אתה עומד עם עוד מאה אלף איש שחולמים אותו חלום איתך . ביחד.