בפרשתנו מתארת התורה מקרה די מביך.
משלחת של עשרה דיפלומטים יהודים ישראלים, בראשות יהודה בן יעקב, מגיעים לסגן של פרעה מלך מצרים כדי להתחנן לפניו להעביר את רעת הגזירה מאחיהם הקטן, בנימין.
צריך לזכור שמצרים זה לא עוד איזה מֶדִינוֹנֶת קטנה אי שם במעמקי אפריקה הרחוקה. מצרים היא המעצמה החולשת על מזרח התיכון, שזה בעצם מרכז שלושת היבשות אסיה אירופה אפריקה, וממילא מצרים היא מרכז הסחר העולמי בתקופה העתיקה. ובעקבות הרעב הכבד נאלצו כל העולם לנהור אל מצרים ולהוריק שם את כספם וזהבם, וכרגע מצרים היא מעצמת-על מספר אחד!
פרעה מלך מצרים מינה את "צפנת פענח" להיות הסגן שלו, משנה למלך מצרים. צפנת פענח מחזיק בידו את הַגביע, בה"א הידיעה. גביע סודי ביותר שמגלה לו כל סוד ביקום. והנה לפתע מגיע יהודי קטן ושמו בנימין, ונתפס בגניבת הגביע...
בספר החוקים של מצרים כתוב שגנב שנתפס בגניבתו דינו להיות עבד. וכרגע מגיע נציג היהודים יהודה שמו, ותובע את שחרור הנער היהודי בכל תוקף! יהודה משחרר הצהרה מאיימת "כי כמוך כפרעה", אם לא תשחרר את אחי הצעיר אהרוג אותך ואת פרעה מכת אגרוף אחת... (יעוין ברש"י)
ואז קורה דבר מביך למדי.
צפנת פענח, האיש מספר 2 בעולם (בהנחה שפרעה הוא האיש מספר 1 בעולם), האיש החזק ("משביר בר לכל עם הארץ" "ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו") והקשוח (שאיים לכלוא את כל בני ישראל, הם השבטים בני יעקב בעוון ריגול) מתחיל לבכות, הוא מוריד את המכנסיים ואומר: גם אני יהודי, אני אחיכם יוסף, הנה תראו שאני מהול...
השאלה המתבקשת היא: למה יוסף בחר להוכיח להם את יהדותו באמצעות הברית מילה?
נעזוב את חוסר הצניעות שבעניין, אולי בעולם הקדום זה לא היה כ"כ מביך לפי תרבותם... ובפרט שמדובר בתרבות המצרית... (כפי שרש"י מעיד על המצריים שהם היו שטופי זימה).
אבל, האם מהול זה הוכחה ליהדות? וכי חסר ישמעאלים נימולים? בל נשכח שבתקופת הרעב הכריח יוסף את כל תושבי מצרים לעשות ברית מילה... וממילא נשאלת השאלה, איך יוסף הוכיח לאחיו שהוא אחיהם היהודי באמצעות המילה?
נבין זאת באמצעות הקדמה קצרה:
בתקופת חז"ל גזרו גזירה על היהודים שלא לקרוא בתורה בשבת. כמובן שחז"ל לא נשארו אדישים ותיקנו לקרוא בנביאים. על דרך הפתגם המפורסם של המלכה מריה תרזא (כשבאו ואמרו לה שאין לחם לאכול היא ענתה) "אם אין לחם תאכלו עוגות". וזה בדיוק מה שעשו חז"ל כיון שנאסר עליהם לקרוא בתורה שנמשלה ללחם (שנא' לכו לחמו בלחמי") תיקנו חז"ל לקרוא נביא שעוסק בענינים מעין הפרשה.
לבסוף התבטלה הגזירה, ובכל זאת השאירו חכמים את התקנה לקרוא בנביא מידי שבת בשבת. כל אחד ששם קצת לב להפטרה מבחין שיש קשר בין ההפטרה לפרשה.
אלא שבפרשתנו ההפטרה אמנם מזכירה את הפרשה אבל בצורה הפוכה לחלוטין!
בפרשה מסופר על המפגש בין יהודה ליוסף. ובהפטרה גם מסופר על מפגש והתאחדות של מלכות יוסף עם מלכות יהודה בגאולה העתידה.
אבל בעוד שבפרשה יוסף הוא המלך, בהפטרה "ועבדי דוד (מזרע יהודה) מלך עליהם".
ובכן. הבַּעלֶבָּסִים (בעלי-בתּים) יאמרו שזה לא שאלה. לא ייחרב העולם אם ההפטרה היא רק דומה במקצת לפרשה... והם צודקים.
אבל הרבי מליובאוויטש כדרכו בקודש דורש להעמיד כל דבר ועניין על דיוקו. וגם כאן הוא חותר להוכיח שההפטרה היא היא הפרשה. ואם אנחנו רואים שההפטרה היא הפוכה מהפרשה, כנראה שלא הבנו את הפרשה נכון, ולכן באו הנביאים, והחכמים שתיקנו לקרוא בנביא בעקבותיהם, לבאר לנו את התורה הקדושה.
וכך מבאר הרבי:
אמנם בהשקפה ראשונה נראה שיוסף הוא המלך! יהודה הוא העבד ("ידבר נא עבדך") והוא ניגש לדבר עם המשנה למלך מצרים ("כמוך כפרעה").
אבל, אליבא דאמת, יהודה הוא הוא המלך האמיתי!
וזה בעצם מה שההפטרה מגלה לנו, "ועבדי דוד מלך עליהם... ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
ישאל השואל, ובצדק: וכי איזה מלך היה יהודה? ומה עם המלוכה של יוסף, שבהפטרה אין לה שום זכר?
והתשובה: יוסף היה רק משנה למלך וכפי שפרעה הדגיש באוזניו "אני פרעה (מספר אחד!), ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו... (אבל תזכור ש) רק הכסא אגדל ממך"...
כלומר:
עם כל המעלה של יוסף, הפוליטיקאי החרדי הראשון, ויש הרבה מה ללמוד ממנו הן במידת היר"ש והצניעות (עיי"ע אשת פוטיפר) והן במידת הענווה ("האלוקים יענה את שלום פרעה") והן במידת החריצות והניהול (הוא הספיק לנהל את משק ביתו של פוטיפר. ואח"כ, בהיותו עציר, הוא ניהל את בית הכלא. וכרגע הוא מנהל את המשק של כל מצרים וכל העולם...)
ולמרות כל המעלות, יוסף הוא רק משנה למלך... פרעה מעליו... את כל הכסף שיוסף הביא הוא הביא למצרים "בֵּיתָּה פַּרְעֹה"... ובל נשכח שהים הוא אותו ים ופרעה הוא אותו פרעה... הוא פרעה שלקח את שרה מאברהם בזמן הרעב הראשון... והוא פרעה שקם לאחר מות יוסף, "ויקם מלך חדש ("שנתחדשו גזירותיו") אשר לא ידע את יוסף" ואמר "הבה נתחכמה לו"...
זאת אומרת, שיוסף הוא אמנם יוסף הצדיק, אבל הוא עובד את ה' במגבלות הטבע, הוא נתון במרותו לפרעה מלך מצרים... עד כדי כך שבסוף הפרשה (מז.כב.) מסופר ש"רק אדמת הכהנים לא קנה כי חֹק לכהנים מאת פרעה... על כן לא מכרו את אדמתם". כלומר: יוסף הוא הוא זה שהעביר תקציב לכהנים, כהני עבודה זרה של מצרים... היתכן???
כל זה קורה בגלל שיוסף הוא צדיק שהולך על פי טעם ודעת.
אפשר להמשיל את יהודה ויוסף לשני סוגי ילדים.
יוסף הוא "ילד טוב של אבא", ילד "יפה תואר ויפה מראה", לומד עם אבא תורה... כל דבר שהוא רואה באחיו מיד רץ לספר לאבא... וגם כשמגיעה "אשת פוטיפר" לפתות אותו הוא נזכר באבא (כמסופר ברש"י ובסוטה לו. שראה דמות דיוקנו של אביו) וברח...
יהודה לעומתו הוא טיפוס הפוך. הוא זה שהעלה את ההצעה למכור את יוסף (החְנוּן, המַלְשַׁן...) אבל יהודה הוא גם זה שיודע להודות בטעותו במעשה תמר למרות הבושה - "צדקה ממני"... יהודה יודע להתעלות ולהתגבר על רגש הפחד הטבעי ולעמוד ניצב מול (משנה ל)מלך מצרים ולדרוש בתוקף לא הגיוני: שחרר את אח שלי...
ילד טוב של אבא זה דבר נהדר עד שנתקלים במצרים. נשים לב שאמנם יוסף עבר צרות ומרורות, אבל הוא כשלעצמו לא נכשל ולא עשה שום עבירה (אגב. חז"ל מספרים שאשת פוטיפר הגיעה אליו יום יום... ויוסף עמד בזה בצורה מפליאה).
מה קורה כאשר ילד טוב וחמוד שמעולם לא התנסה בכישלונות, לפתע הוא מקבל תפקיד נעלה וחשוב, משנה למלך מצרים?
הוא ממשיך להתנהל לפי טעם ודעת ועל פי שולחן ערוך. ע"פ שולחן ערוך הוא רק משנה למלך, ולכן כל הכסף שייך לפרעה. ואם פרעה קבע בחוק שמגיע לכהנים ולעבודה זרה תקציב, הרי שעל פי תורה מותר לו - ליוסף הצדיק - להעביר את התקציב...
עד כמה שזה מבהיל, אבל זה ההלכה!
יהודה הוא איש הכישלונות. הוא נכשל אבל הוא גם יודע להודות ולהתוודות ("הפעם אודה את השם.. וצקרא שמו יהודה").
מהות עבודת התשובה היא מסירות נפש!
אי התחשבות בכל המלעיגים מסביב!
אי התחשבות בכל קשיי התאוות הפנימיים!
והעולה על כולנה:
אי התחשבות בנפילות שלי בעצמי!
זה יהודה!
נפלתי, ולא אפול עוד! נפלתי ועתה אקום!
ומכאן נחזור לשאלת הפתיחה:
למה יוסף הראה להם שהוא מהול?
יוסף, הצדיק שהולך על פי טעם ודעת, לפי מגבלות הטבע... יורד למצרים. והדרך קצרה להיטמע בין הגויים (זה סדר השתלשלות הדברים). הוא אמנם יהודי מוכשר, הנה הוא כבר נהיה משנה למלך ואדון על כל ביתו... ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו...
אבל אז... כאשר מגיעים אֶחַיו היהודים הוא מתנכר אליהם ומדבר אליהם קשות... מרגלים אתם... ערות הארץ באתם לראות... אחיכם הצעיר "בנימין הצדיק" אותו אני רוצה לי לעבד - לשעבד את הצדיק למצרים, לאיתני הטבע...
איך אפשר להשפיע על צפנת פענח? איך אפשר להשפיע על היהודי שירד לתהומות מצרים הכי עמוקות שאפשר?
מסירות נפש!
יהודה (אפרופו חנוכה: כמו יהודה המכבי) ניגש בשיא החוצפה ליוסף ואומר לו: אני לא סופר לא אותך ולא את פרעה אדונך, "כי כמוך כפרעה" במכת מחץ אחת אהרוג את שניכם...
שחרר את הילד! שחרר את הצדיק! הצדיק יצא ממצרים ויעלה אל אביו!
לכן יהודה הוא המלך האמיתי של הפרשה!
הוא זה שהכריע את הכף...
כשיהודה נגע ב"פִּינְטַאלֶה אִיד" (בנקודת היהדות) של עצמו, הוא הבעיר את הניצוץ של יוסף... יוסף כבר דולק וזוהר, הוא כבר לא יכל להתאפק ולהסתתר מתחת מעטה הבגדים של צפנת פענח - משנה למלך מצרים.... יוסף מתחיל לבכות...
אחרי ככלות הכל גם אני (יוסף) יהודי. גם אני ניצוץ בוער של אמונה. גם לי יש את ה"פִּינְטַאלֶה אִיד", את המסירות נפש...
המצוה הראשונה שעושה יהודי בעולם, וליתר דיוק: המצוה הראשונה שעושים ליהודי בעולם היא מצות המילה. על התחלת החיים (ביום השמיני, למעלה מהשבע ולמעלה מהטבע) מכניסים אותו למעגלה האמונה, למעלה המסירות נפש, משאירים בילד חותם של מסירות נפש לכל החיים כפי שמכריזים בברית "בדמייך חיי"...
כשיהודה נדלק על צפנת פענח, נדלק בתוך תוכו הניצוץ היהודי שבקרבו, המעטפת החיצונית נמסה והוא אמר לאחיו: "אני אחיכם יוסף" גם לי יש את ה"פינטאלע איד"! גם בדי.אן.אי. שלי צרוב המסירות נפש ("בדמייך חיי") של הברית מילה, גם אני מהול! גם אני יהודי!
וזו הדרך לגשת לכל יהודי באשר הוא, ללכת עם לפיד בוער של אמונה ומסירות נפש, ולהדליק את הניצוצות...
עפ"ז אפשר להבין עוד שאלה:
לפני שיעקב ירד למצרים הוא שלח את יהודה לפתוח ישיבה בארץ גושן, ובלשון חז"ל: מימיהם של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם".
נשאלת השאלה:
הרי יוסף היה במצרים, ופשיטא שהיה לו ישיבה ללמד את בניו את כ"ב האותיות הקדושות א-ב וכו' ותורה. (שהרי יוסף היה חי את התורה שלמד עם אביו וכפי הסימן ששלח לו שבפעם האחרונה שלמד איתו למדו "עגלה ערופה"... כמו כן מצינו שמנשה ידע לשון הקודש ופשיטא שהוא למד זאת בישיבה/חיידר של יוסף)
לפ"ז למה יעקב צריך לשלוח את יהודה לפתוח ישיבה חדשה?
ולפי המבואר לעיל מובן בטוב:
ב"ישיבת יוסף" אמנם למדו שולחן ערוך. למדו גמרא רש"י תוס' ומפרשים... לומדים איך להיות צדיקים...
אבל בישיבת יהודה לומדים גם חסידות ומסירות נפש... לומדים איך לעשות תשובה ולהתגבר על הכישלונות והחטאים...
כדי שיהיה את היכולת והאפשרות לצאת ממצרים צריך להיכנס לשם עם זריקת (חיסון) חסידות ומסירות נפש, לשם כך פתח יעקב את "ישיבת יהודה" לפני בואו מצרימה.
שבת שלום ומבורך!
לתגובות והארות:
Misraeli770@gmail.com