"ישיבה למצוינים" זה התואר שמוצמד כמעט לכל ישיבה חרדית לנערים. נכון, לא כל הישיבות מצוינות ברמתן הלימודית. חלקן אף רחוקות מכך כרחוק ט' באב מפורים, אבל עדיין מדובר באמירה ישירה ברורה וגם בעייתית – המסגרות האלו מתאימות אך ורק לנערים שמסוגלים לשבת כל יום מתשע בבוקר ועד 9:30 בישיבה קטנה ו-11 בלילה בישיבה גדולה וללמוד רק גמרא.
אין ספק שלימוד התורה הוא ערך עליון שיש לפאר ולהאדיר אותו בצורה הבולטת והחזקה ביותר, אבל כמה קרבנות אדם אנו מקריבים מידי שנה על מזבח המצוינות והשאיפה ל"נאר תורה"? כמה קרבנות נוספים נצטרך בשנים הבאות כדי להבין שאולי אנו יוצרים "מצוינים" על גבם של נערים טהורים שנושרים מהמסגרת.
נערים רבים, צדיקים וטהורים שרחוקים מהרחוב מאד, אינם מסוגלים לשבת וללמוד כל היום גמרא, הם זקוקים למשחק, פעילות חברתית, תחומי עניין נוספים, אמנות וכדומה. אותם נערים כאשר הם מגיעים לישיבות ל"מצוינים" הם מאבדים את חדוות החיים שלהם ופעמים רבות נושרים מהמערכת, עוברים ישיבה אחר ישיבה, מתקלקלים, נושרים ולבסוף לאחר כל התלאה שעוברת עליהם ועל משפחתם האומללה הם מגיעים בסופו של דבר ל"ישיבה"/מוסד כלשהו לנוער נושר בו נותנים להם את מה שהיו זקוקים מלכתחילה - משחק, פעילות חברתית, תחומי עניין נוספים, אמנות וכדומה.
אנשי חינוך רבים איתם דיברתי אמרו לי בכאב כי עבור נוער נושר ישנם תקציבי ענק, ישנה פתיחות רבה בנוגע לתכנים ולפעילויות עבורם כי ישנה הבנה שצריך להציל אותם. נער שאינו מוגדר כנושר לא יכול לקבל כלום מאותם תקציבים מאותו מבחר של מוסדות חינוך מגוונים שאולי יכולים להתאים לו והוא פשוט "צריך" לנשור בשביל זה.
זהו מצב בעייתי במיוחד, בו הורים ניצבים מול ברירות בלתי אפשריות. הם במקרים רבים יודעים שילדיהם לא באמת מתאימים או מסוגלים לשבת וללמוד יום שלם גמרא בישיבה, מנגד הם לא יכולים ולא רוצים ובצדק לשלוח את ילדיהם למוסד בו הרמה האנושית כבר ירודה, רק כדי שבנם יקבל את הדברים הפשוטים להם הוא זקוק מלכתחילה.
האם נער צריך להתדרדר לרחוב ולחברה גרועה כדי שיותר לו לצאת ליותר טיולים במהלך השנה? האם עליו להתדרדר לחברה עם פשע, סמים ואלימות כדי שיותר לו לשחק כדורגל באופן רשמי? האם עליו ללבוש בגדים גסים כדי שיבינו סוף סוף שהוא לא מסוגל לשבת יום שלם וללמוד גמרא?
הטענה המקובלת למצב בעייתי זה היא שפתיחת מוסדות "אמצע" תיצור מצב בו יהיה זה לגיטימי ללכת ללמוד במוסד כזה וכך בעצם ייפגעו הישיבות. ואני שואל, האם כשאותם נערים נמצאים בתוך הישיבות ובתסכולם הם מחפשים עיסוקים שונים ומשונים זה דבר שכן בריא לישיבות? האם כפיית המצב על אותם נערים ומשפחות הוא דבר בריא? האם משהו בדק פעם מה המחיר הנפשי והאישי שמשפחה שלמה משלמת על נשירה של אחד מבניה?
מעבר לדאגה לעולם הישיבות, דאגה חשובה אכן אך מה עם דאגה רחבה יותר לכלל הדור כולו? האם עלינו לאבד את אותם בחורים מעולם התורה כדי "לחזק" את עולם התורה? אותם בחורים שנושרים מהמסגרת במקרים רבים עוזבים לגמרי את דרך התורה והמצוות ובמקרים אחרים נותרים רחוקים מאד. במקום שהחינוך החרדי יכין את בוגריו להיות יהודים טובים הוא מכין אותם רק להיות יהודים "מצוינים", פחות מזה בכלל לא נחשב. הציונים האלו הם כמובן רק במבט מאד שטחי, איננו באמת יודעים מה ערכו של יהודי ועל פי מה הוא נמדד באמת.
אינני איש חינוך דגול ואפילו לא מתיימר להיות איש חינוך קטן, אבל בתוך עמי אנוכי יושב, אני רואה מקרים אצל משפחות חבריי וקרובי משפחה וליבי נחמץ כשאני פוגש ורואה את הנערים ואני יודע בבירור שניתן היה בחלק גדול מהמקרים להשאיר אותם בתוך המחנה יהודים טובים, אפילו טובים מאד, שומרי תורה ומצוות אפילו בהידור וקובעים עיתים לתורה.
כל זמן שהחינוך החרדי ימשיך להיות שבלוני ומרובע, אנו מידי שנה נאבד את כל אלו שנחתכים מהתבניות הקשוחות שמציב החינוך החרדי המסורתי. אין ספק שמי שמסוגל ללמוד תורה צריך לעודד אותו ולהכווין אותו ללמוד בישיבה קדושה רגילה. צריך לפאר את הדרך הזו, לרומם אותה, להגביה את כל מי שרוצה לצעוד במשעוליה ולהשפיע עליו אור ושפע ומנגד לא לסגור את הדלת בפני אלו שאינם מסוגלים לעשות זאת וכל חפצם הוא להיות יהודים טובים וטהורים.
האחריות מוטלת גם על הישיבות הקיימות, כשהן כבר מזהות תלמיד שנכשל בעמידה בסטנדרטי הלימוד, האם הוא אוטומטית "פחות בן של הקב"ה" גם בעיניהם? האם הן מצליחות עדיין לתת לנער את תחושת השייכות לתורה ולמצוות על פי היכולות שלו? בכל ישיבה צריך שיהיה את מי שלפחות ינסה ליצור את החיבור הזה, גם אם בסופו הבחור יצטרך לעבור (והדגש הוא לעבור ולא להיזרק) לישיבה שמתאימה לו יותר, זה לא יהיה מתוך השפלה והשנאת כל דרך התורה והמצוות על אותם נערים אלא מתוך התאמה מעשית וחיבור אל הדרך.