יש פעמים שאנחנו פשוט... שששש... לא רוצים לפגוש אף אחד. לא סובלים גם לא את עצמנו. וכמה שנזכיר לעצמנו ש"אין עוד מלבדו!" והכל בהשגחה פרטית, הלב שלנו לוקח אותנו לסיבוב במחסן הגרוטאות האחורי שלנו ואומר לנו: "אנחנו צועקים 'אין עוד מלבדו' - יופי של סיסמא, אבל תראו מה קרה! או משפטים כמו: "אתה יודע שאין לך מרפקים, והנה, זה מה שקרה לך".
אנחנו מנסים לחזק את עצמנו באמונה. מזכירים לעצמנו שתכל'ס הרי ה' מנהל את העולם והכל הרי בהשגחה פרטית. אבל, את האמת אנחנו יודעים. גם אם אנחנו מצליחים להדחיק בירכתי המחשבה, אנחנו הרי מכירים את עצמנו. אנחנו מתים מפחד להגיד את האמת.
אנחנו מתים מפחד להתמודד מול האמת, להיכשל. אולי נרגיש שוב לא שווים. לומדים לסתום לעצמנו את הפה ב"פלסטרים של אמונה", בסיסמאות של "אין עוד מלבדו".
כמו שאנחנו מאמינים שצריך לעשות דיאטה אבל תמיד מאוחר בלילה מחפשים ממתקים. איך יכול להיות שאנחנו כ"כ מאמינים ועם זאת כל כך מהר אנחנו יוצאים מהאיזון, מאבדים את זה, נופלים לתוך בור של רגשות, של עצבות, של כעסים ועוד נחשים ועקרבים.
פרשת השבוע ויגש - פותחת פתח למאבק איתנים שאנחנו חיים בו יום יום. מה קורה לנו בפנים באמת, מי אנחנו באמת, מי אני? אנחנו חזקים? אנחנו מאמינים באמת? כל השלטים האלה של אין עוד מלבדו והשגחה פרטית, זה אמיתי? אנחנו בדבקות? או שאנחנו ילדים קטנים שמפחדים מהחיים, מפחדים להתמודד. איך יוסף מתגבר, איך יהודה מתמודד מולו?
- הרבנית חדוה לוריא - פסיכותרפיסטית, שדרנית ומגישת תכנית 'התחברות שבועית' ברדיו קול ברמה. רוצות לשמור על קשר עם הרבנית לוריא? לשליחת משוב, הערות והארות: mhithabrut@gmail.com